שמעון כהן
דמות מופת עטוית הוד קדומים נעקרה מנוֹפה של עירנו המעטירה, עם הילקחו לשמי רום של הרב החסיד ר’ יהודה גולדברג-ידלר זצ”ל – יהודי שכולו אות ומופת לחיי תורה, אמונה וחסידות, אשר הסתלק לשמי-רום למגינת ליבם של המוני מכריו, אוהדיו ובני משפחתו, אשר רבים מהם נמנים על תושבי עירנו ביתר עילית.
המנוח זצ”ל, שהיה מחשובי חסידי ביאלא ומפארי הקהילה בעיר, נסתלק בליל שבת קודש פרשת משפטים, ז”ך בשבט תשפ”ג. שבעים ושלוש שנים קודם לכן, ביום י”ג ניסן תש”י, נולד לאביו הרה”ג רבי יצחק זאב גולדברג-ידלר זצ”ל, גבאי ביהכנ”ס הגר”א בשכונת קטמון ובנו של המגיד הירושלמי הנודע הרה”צ רבי בן ציון ידלר זצ”ל, ולאמו לבית משפחת גנזל המעטירה.
בתקופת בחרותו למד בישיבת סלבודקה בבני ברק, שם קנה קניינים רוחניים לרוב והתעלה בידיעות התורה הקדושה בשקידה, כשהוא מתחבב על רבותיו ראשי הישיבה זצוק”ל שקירבוהו ביותר.
בהגיעו לפרקו נלקח כחתן לבתו של הרה”צ רבי מנחם מנדל גפנר זצ”ל, מיקירי קרתא בירושלים עיר הקודש. חמיו זצ”ל חיבבו כבנו ממש, ואף קבע עימו לימוד בחברותא, כשהוא מצידו מסייע לחמיו להוציא לאור את ספרו ‘מקורות הקודש’, ויחדיו פעלו יחד למען הפצת תורה ואמונה.
דגים לשולחן צדיקים
לאחר נישואיו שימש כמלמד תשב”ר לגיל הרך בכמה תלמודי תורה. בשנים אלו מסר את כל-כולו למען העמדת דורות לתורה, כשהוא פועל בכל דרך להשרשת האמונה בלבבות הרכים, למען תעמוד ימים רבים. התלמידים מצידם נקשרו אליו באהבה בכל ליבם ונפשם. בנוסף, המנוח זצ”ל ניהל חברת לימוד משניות לתשב”ר בשעות הערב, כאשר רבים מהחניכים זוכרים אותו לטובה מתקופה זו, כשפרקי המשניות שגורים בזכותו על לשונם כל ימי חייהם.
כבר בצעירותו נתקרב לאישו הגדולה של כ”ק האדמו”ר בעל ‘חלקת יהושע’ מביאלא זי”ע, כשהוא שואב בצילו מלוא החופן יראת שמים וחסידות. עם הסתלקות רבו דבק בכל עוז בבנו וממשיכו יבדלחט”א כ”ק האדמו”ר מביאלא, כשהוא זוכה לקרבת הקודש באופן מופלא. המנוח שמר מכל משמר על ה’חזקה’ שהייתה שמורה לו – להביא מדי שבת את הדגים שעלו על שולחנו הטהור של האדמו”ר. בחמישה-עשר בשבט היה מעלה את מגש הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובראש השנה העלה על שולחן רבו את הסימנים לשנה טובה. כמו כן זכה לשמש כשליח ציבור בתחילת התפילה בימים הנוראים בבית המדרש של כ”ק האדמו”ר מביאלא שליט”א.
#מעתיק השמועה
חוליה זוהרת בחוטי חייו של רבי יודל זצ”ל, שזורה מדמותו כמעתיק שמועתם של צדיקים וחסידים. היה ידוע כ’בעל מספר’ נפלא. סיפורי צדיקים מהדורות הקודמים היו שגורים על פיו במלווה מלכה ובהתכנסויות של חסידים, כשהוא מדייק בכל פרט, וכאשר כל השומעים היו מטים אוזן כאפרכסת על מנת לספוג את הוד הקדומים שהיה שזור בסיפוריו. כמו כן השתדל מאוד להדליק נר זכרון בכל יום זיכרון של רבותיו ואבותיו, וכן לומר קדיש ולעלות על קבריהם. בנוסף, בכל יום היה מדליק נר בעבור הנשמות שלא הותירו אחריהם זש”ק.
כמעתיק השמועה – זכה לכתוב בימי חייו כמה ספרי קודש, בהם ‘כי האדם עץ השדה – דרוש והגדה’, ‘זבח תודה והודאה’ שעוסק בחשיבות ההודאה להקב”ה על כל חסדיו הגלויים והנסתרים, ‘רמזי התפילה’, ‘רמזי התורה’, ‘רמזי המועדים’, ‘רמזי נביאים וכתובים, ‘רמזי אגדות חז”ל’, וכן חידושים בסוגיות בש”ס, ‘כללי ופתגמי רש”י המפוזרים בש”ס’, ‘עובדות ממרן החלקת יהושע מביאלא זי”ע’, ועוד חיבורים חשובים.
אמונה, חסד, חיזוק
במשך שנות חייו זכה לסיים את הש”ס מספר פעמים. בני משפחתו העידו כי לא ביטל מזמנו מאומה אלא תמיד היו רואים אותו עם ספרים בידו, כשהוא לומד בהם מתוך אהבת תורה יוקדת שבערה בקרבו.
בני ביתו וכן מכריו הרבים העידו כי דבקותו בעניינים רוחניים הייתה כה מופלאה, עד שכמעט לא ראוהו מתעניין בחדשות וכדומה, אלא כל חיותו היתה מלהשמיע או לשמוע רעיון חסידי וכן ‘א גוט וארט’ על הפרשה או בענינא דיומא. בכל עת וזמן פנוי היה שופך שיח בפני קונו באמירת תהילים מתוך השתפכות הנפש.
המנוח ז”ל הקפיד לנסוע בכל שבוע לעיר האבות חברון, לקבר רחל ולכותל המערבי, על מנת להעתיר בתפלה לישועת הכלל והפרט. מלפנים, כאשר התגורר בירושלים, היה צועד בכל שבת בבוקר לכותל המערבי ולאחר מכן לקבר שמעון הצדיק, שם היה שופך שיח באמירת תהילים בכוונה גדולה.
עמוד של חסד היה. מידת נדיבותו לזולת לא ידעה גבולות. בכל מקום שהיה נקלע אליו – היה מרבה לעודד ולפזר מילים טובות לאנשים שלצידו. פיזר ממון רב לצדקה, תמך בנזקקים במתן בסתר, והכל מתוך הצנע לכת.
“אמונתו בבורא כל עולמים”, מציין אחד מצאצאיו, “מופלאה הייתה ועצומה. גם כשעבר בימי חייו תקופות קשות, היה שגור בפיו לומר ‘אלעס איז גוט’, הכל טוב ברוך השם, חסדי השם כי לא תמנו’, כאשר השמחה מעל פניו לא משה מעולם”.
ימי הזדככות בביתר
לפני כעשור התברכה עירנו ביתר עילית, כאשר רבי יודל זצ”ל, שהיה סמל ומופת ליהודי ירושלמי מלא חן וקסם טהור של אמונה – עבר להתגורר בעיר. המניע לכך היה רצונו להתגורר בסמיכות לצאצאיו שיחיו, שרבים מהם מתגוררים בעיר, אולם התוצאה הייתה שעד מהרה נהפך לחלק מנופה של העיר, סמל ומופת לחסידישער-איד שעצם ההתבוננות בו בלכתו לתפילה או לשיעור תורה – מביאה לידי התעוררות ליראת שמים.
וכמעשהו בעשרות שנותיו בירושלים – כך מעשהו בעשור האחרון לחייו כשזכה לישב בשלווה בביתר עילית: גם כאן חיפש את הלבבות הנשברים שזקוקים למילה טובה, לעידוד או לתמיכה מכל סוג. תושבי העיר למדו לחבבו ולהתבשם מנועם אמריו ומהליכותיו האציליות. בשטיבל החסידי היה דורש בפני הקהל בזמני קודש כמו רעווא דרעווין וכדומה.
כששאלו אותו איך הוא מרגיש היה מרגלא בפומיה לומר: ‘ברוך השם גאר גוט’, טוב מאוד. באשפוזו בזמן האחרון, אחרי שסבל ייסורים ומכאובים נוראים באופן בל יתואר כתוצאה מנפילתו ושבירת צלעותיו – כששאלו אותו הרופאים איך הוא מרגיש היה עונה: “הכי טוב שיש”. ותמיד כשאמרו לו יהיה טוב צעק ואמר “עס איז שוין גוט!” – כבר עכשיו טוב.
בתקופה האחרונה לחייו הזדכך בייסורים קשים, אך קיבלם באהבה, מתוך אמונה עזה ואיתנה בבוראו, כפי שהיה באמנה איתו כל ימי חייו. הוא אף השתדל לחזק את כל מי שהגיע לבקרו.
צוואה לדורות
ביום שבת קודש פרשת משפטים החזיר את נשמתו הטהורה והזכה לבוראו למגינת לבם של בני משפחתו וידידיו הרבים שביכו את גודל האבידה והפער הגדול שנפער עם הסתלקותו. “ביתר כבר לא תהיה אותה ביתר בלי ר’ יוד’ל”, התבטא אחד ממכריו הרבים והכאובים.
בצוואתו ביקש שלא לפרסם מודעות רחוב והכרזות אחר פטירתו מתוך חרדה שמא ירבו בשבחים שאינם אמיתיים, כן ביקש לומר ליד מיטתו את י”ג עיקרי האמונה, אדון עולם וקבלת עול מלכות שמים.
המנוח זצ”ל הותיר צוואה מרגשת לדורות הבאים אחריו, בה הוא מורה להם את הדרך אשר ילכון בה. הצוואה משקפת את גדלותו ופנימיות נפשו כאשר כל ימיו היה חטיבה אחת של כמיהה וערגה לעשות את רצון בוראו בשלמות ובתמימות.
הותיר אחריו משפחה ענפה וחשובה תבדלחט”א, כולם זרע ברך השם המה – את רעייתו תבלחט”א, בניו ר’ שמואל ור’ יחיאל יהושע, וחתניו ר’ אברהם סגל, ר’ יוסף גוטליב, ר’ ישעיה רוזנר, ר’ מרדכי הלר, ר’ אליעזר שלומון, ור’ אהרן ארנפלד, נכדים ונינים כולם הולכים בדרך התורה, בדרכו המרוממת של אבי המשפחה שזכרו לא ימוש מהם ואמונתו וחסדו לא יסורו מהם לעולמים.
תנצב”ה.
צר לי עליך, ר’ יוד’ל
הרב אברהם יצחק קרישבסקי
קשה לכתוב על ר’ יודל זצ”ל בלשון עבר. כמה התברכה העיר ביתר עילית, כאשר זכתה בעשר השנים האחרונות להתפאר בדמותו של איש המופת, שכל כולו חטיבה אחת של אמונה שהקרינה על כל הסביבה.
שמחת החיים שבו היתה מפליאה. למרות שידע ימים רבים של חוליים ומכאובים, היה תמיד בשמחה אמיתית וחזר כל העת על כך שחייבים להודות להשי”ת על רוב רחמיו וחסדיו שעשה ועושה ויעשה איתנו. כל זה לא היה מהשפה ולחוץ – הוא חי עם האמונה הזו במלוא פנימיותו.
את החיות הזו הקרין על כל סביבתו. אלו שזכו לשבת איתו בבית המדרש, ידעו כי עצם השהות לצידו היא תענוג רוחני נפלא, כאשר רואים יהודי שכל מהותו אומרת רוממות וחיים יהודיים אמיתיים.
מעת אשר בא לגור בעירנו – קבע מקום תפילתו ולימודו בבית הכנסת ‘כולל חצות’ הרב מוצפי, אשר שם התחיל את יומו בהגיעו לתפילה בין הראשונים זמן רב לפני התחלת התפילה. הוא הכין את נרות החזן, ואו אז התיישב על מקומו, כשהוא מכין עצמו לקראת בוראו בסילודין.
מנהג קדוש עשה לו – לענות אמן על מברכי ברכת השחר. רבים מן המתפללים הקפידו לומר את הברכות תוך שרבי יודל עונה אמן אחריהם. לאחר התפילה היה נשאר בבית הכנסת ללימוד ולאמירת תהילים עד שעות הצהריים, ואחר כך היה חוזר לתפילת מנחה וערבית ונשאר למשך שעות עד אמצע הלילה.
תמיד ראו אותו עם ספר התהילים שהיה חביב עליו עד מאוד, כשהוא מספיג את דמעותיו בפסוקיו של נעים זמירות ישראל בנעימות מופלאה אשר המיסה את לב השומעים. בביתו ישנן מחברות לרוב עם אלפי פירושים על ספר תהילים אשר חידש כמעט על כל ספר התהילים הן בפשט והן על דרך הדרוש וגימטריאות וכדומה, אשר נתחדשו לו בזמן אמירת התהילים.
כל מהותו הייתה הודאה להשי”ת, כשבכל מצב הוא מודה ומהלל, גם בזמנים של התגברות הייסורים, והייתה זו תנועת נפש עמוקה ואמיתית. מעולם לא זכור שהתלונן על מצבו. מראה נפוץ היה בבית הכנסת, כאשר היו באים אליו אנשים שצריכים חיזוק והוא ‘הדביק’ אותם בשמחת חייו, כשהוא מוכיח להם שיש אינסוף דברים שצריך להודות עליהם. כמו כן, מעולם לא דיבר בגנותו של איש, וכל שיחו ושיגו היו תמיד רק בחסדי ה’ על בריותיו.
הגמרא אומרת שיש בשֵם האדם כדי לרמז על מהותו, בבחינת “שמא קא גרים”. ובכן, רבי יוד’ל זצ”ל – כל מהותו הייתה כשמו, חטיבה אחת של הודיה להקב”ה בכל מצב, בדוגמת לאה אימנו שקראה לבנה הרביעי ‘יהודה’, על שם ‘הפעם אודה את השם’. ורבי יודל’ זצ”ל – כל חייו היה מודה להשם.
יהי רצון שנלמד מדרכיו, נזכה לחיות את חיינו באמונה וביטחון, ונראה בחוש את רוב הטובות שהקב”ה עוד עימנו תמיד, על כל צעד ושעל.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
