שמעון כהן
שר וגדול נפל בישראל:
זו הייתה אחת ההלוויות הגדולות שידעה עיר התורה והחסידות בני-ברק. רחוב רבי עקיבא הארוך והרחובות הסמוכים לו, הושחרו מהמון אדם שנהר מרחוק ומקרוב על מנת לחלוק כבוד אחרון לחכם וגדול שנשא על ליבו את משא הנהגת התורה, בעמידתו בראשות ישיבת ‘פורת יוסף’ בשנים עברו, ובהקמת כוללים, ישיבות והרבצת תורה, וכחבר מועצת חכמי התורה, בענווה ובשפלות-ברך שאין כדוגמתם.
דמותו של מרן הגאון הגדול רבי שמעון בעדני זצ”ל – הילכה תמיד בצידי הדרכים. הגר”ש מעולם לא החזיק טובה לעצמו, היה זמין ונגיש לכל פונה בטלפון או ברחוב, וכשלעצמו – ראה בעצמו לכל היותר ראש כולל ‘תורה וחיים’ שאותו הקים כשעבר לבני-ברק, אי-שם לפני כחמישים שנה. אולם הדור, ובהם רבים מתושבי ביתר-עילית שהלכו לאורו – זיהו את המאור הגדול ששוכן בגוף הצנום שמתהלך בצידי הדרך וחושב על הקב”ה ותורתו בכל רגע משעות היממה.
רבים זוכרים את אחד התיעודים המצמררים ביותר מתחילתה של תקופת הקורונה – לפני שלוש שנים. הגר”ש בעדני זצ”ל צעד לכולל שבראשותו, כמדי יום ביומו משך עשרות שנים – וראה את המקום סגור ושומם, כהוראות החוק. הגר”ש בעדני – שכל כולו הייתה חטיבה של תורה בטהרתה – לא יכול היה לעצור את דמעותיו מול המחזה המחריד של בית מדרש ריק.
הוא עמד מול ההיכל השומם ופשוט התייפח בבכי מחריד, מאין הפוגות. כמו תינוק קטן שלקחו ממנו את החפץ היקר ביותר עבורו – כך נראה הגר”ש בעדני זצ”ל ברגעים בהם ראה שנלקחה ממנו חמדת שעשועי חייו – הזכות ללמוד בצוותא בבית מדרש הומה אברכים מקשיבים. היו אלו רגעים לדורות, שהמחישו את גדלותו של אדם שלם, שאת עצמו לא החשיב אף לא כקליפת השום.
לתת ברזל לאברכים
עד כמה החשיב עצמו כקליפת השום? אפילו מצורת מגוריו ניתן היה לזהות זאת: משך כל שנותיו ישב לו בתוך מעין ‘גומחה’ צרה שהייתה פעורה בקיר סלונו הקטן, ממש מול דלת הכניסה לבית הקטן והפשוט ברחוב בן יעקב בבני ברק. אחד מפרנסי עירנו ביתר עילית מספר ל’שערים’, שלעתים קרובות היה סר למעונו כדי לקבל עצה ותושייה בעניינים ציבוריים העומדים על הפרק. “הייתי נפעם מהפשטות, הזמינות, הענווה והרצינות. הוא היה יושב במקומו הקבוע בסלון, ומשם חלש על אימפריות של תורה, צדקה וחסד.
“מאחוריו”, מתאר הפרנָס הביתרי, “היו תלויות תמונות קטנות של רבותיו. לפניו גמרא קטנה, מצהיבה. לימינו כוננית ובה טלפון שלשיחות המתקבלות אליו הוא עונה באופן אישי. ליד מכשיר הטלפון היו פזורים כמה מיני מרקחות לחיזוק גופו. והוא עונה בישירות, ללא גינונים, כמי שמכיר את הנושא לפנאי ולפנים, וכמי שמכיר את צרכי הדור לעומקם ולרוחבם. ובעיקר – נשא על לוח ליבו את משא האברכים, ואף דחק בי לדאוג שבביתו של כל אברך יהיה בשר לאכול לפחות פעם בשבוע, כי לדבריו – ‘להרבה אברכים כיום חסר ברזל בדם, כי אין להם בשר משבת לשבת’. הוא דרבן אותי לדאוג לכך, לצד הכרעות רבות שהכריע עבורי בשליחותי הציבורית למען תושבי ביתר עילית. עתה הורם הנזר, והגעגועים לאיש הגדול שישב בלשכת הגזית ברחוב בן-יעקב – כבר מורגשים”, מסכם איש הציבור מעירנו.
ואכן, חרף העובדה שהמונים השתוקקו למוצא פיו – הגר”ש בעדני זצ”ל התנהל כל ימיו ללא עוזרים ושמשים, ללא נהגים ומשב”קים. לבדו ישב הרב. מי שמבקש לראותו – נקש בדלת ונכנס. כשהיה נוסע לחו”ל למען האברכים – היה אורז לעצמו מזוודות, מזמין לעצמו מוניות ואינו נותן לאיש לשמשו. כך גם בנסיעותיו השבועיות לירושלים, להתפלל בכותל המערבי וללמוד בישיבת ‘פורת יוסף’ שהיה בין מחדשיה. בנוסף, היה דואג להמציא שידוכים עבור בחורים ובנות שהיו סרים למעונו ומְתַנִים את מר-נפשם על כך שהם יושבים בדד ומצפים לישועתם.
“פעם”, סיפר הרב שמואל גבאי, תלמידו הנאמן של הגר”ש בעדני זצ”ל עשרות בשנים, “ליוויתי את הרב למסע חיזוק במקסיקו סיטי. ירד גשם עז, וה’פראק’ המהוּה של הרב נרטב כולו, עד לשד עצמותיו. הרב היה צריך להיכנס לבית המדרש, שם המתינו לו מאות אנשים, על מנת למסור שיעור. הרב ביקש מאחד המלווים את חליפתו הקצרה, לבש אותה, נכנס כך לבית המדרש, עם המבורג וחליפה קצרה, והחל כך למסור את השיעור כאילו כלום לא קרה. זה יכול היה להיראות אפילו מצחיק. גדול בתורה עם חליפה קצרה. שאלתי אותו: ‘הרב, כבוד התורה מה יהא עליו?’ והרב אמר לי: ‘חבל על כל דקה. עד שידאגו לייבש את המעיל שלי או ישיגו מעיל ארוך – אנשים ימתינו. זה ביטול תורה. העיקר שיהיה עלי משהו, ונוכל להתחיל בשיעור”.
מנחליאל לנובהרדוק
תחילת הדרך התורנית הייתה בשנים שבהן כיהן הגר”ש בעדני זצ”ל כראש ישיבת ‘פורת יוסף’ המעטירה – נזר הישיבות הספרדיות בארץ ובעולם – אותה ייסד בקטמון בעשר אצבעותיו. עד ליום שבו העביר את השרביט לנשיא מועצת חכמי התורה, מרן הגאון רבי שלום כהן זכר צדיקים לברכה.
היו אלו שנים שבהן לציבור הספרדי בארץ לא היו כמעט ישיבות. הישיבה היחידה הייתה ישיבת ‘פורת יוסף’, שהייתה ללא פנימייה, כלומר – לירושלמים בלבד, שגרים קרוב וחוזרים לבתיהם בכל ערב. ואז אזר הגר”ש בעדני – שהיה אז בתחילת העשור הרביעי לחייו, כלומר בן כשלושים וקצת – וייסד את ישיבת ‘פורת יוסף’ בקטמון (העיר העתיקה הייתה אז בידי הירדנים). “העתקתי את מה שלמדתי בישיבות. את דרך הלימוד, את שיטת המוסר, וכך פתחנו ישיבה”, סיפר לימים.
אולם לצמיחה המפעימה בתורה קדמה תקופה מוקדמת יותר: הגר”ש בעדני זצ”ל נולד וגדל בשכונת נחליאל בחדרה. הוריו, ה’מוֹרִי’ דוד בעדני זצ”ל, שהיה תלמיד חכם וירא שמים, ואמו מרת חביבה בעדני ע”ה – עלו בכוחות עצמם לארץ ישראל, מתימן, עם תום מלחמת העולם הראשונה. הם חווּ כיסופים לארץ הקודש, ואז החליטו לקום ולעלות. הם הותירו מאחוריהם כאב־לב רב: מתוך עשרה ילדים שהביאו לעולם – נותרו רק שני בנים (סעדיה ויוסף) ובת (שושנה). את ביתם שבנו בשכונה התימנית הצעירה ‘נחליאל’ – הם יסדו על אדנים של אהבת תורה ויראת שמים טהורה ללא גבולות. בבית זה בא לעולם הגר”ש בעדני, צעיר הילדים.
ילדותו של הרב עברה עליו אפוא בעיר חדרה, שם לא היו מוסדות תורניים. ואז הגיע לעיר הגה”צ רבי אלחנן פרלמוטר זצ”ל, שפתח במקום סניף של ישיבת נובהרדוק. הנער שמעון בעדני היה מגרעין המייסדים של הישיבה בחדרה. הוא החל לשקוד על דלתי התורה, והתוודע לשיטת המוסר הנובהרדוקאית. לאחר שראה ברכה בלימודיו נשלח לישיבת נובהרדוק בירושלים, שעמדה תחת הנהגתו של הגאון ואיש המוסר רבי בן ציון ברוק זצ”ל.
מנובהרדוק לפורת יוסף
בעודו בחור בנובהרדוק, פגש בו מרן הגר”ש כהן זצ”ל, לימים עמיתו למועצת חכמי התורה. שני פרחי התלמוד שעתידים להאיר את עולם התורה הספרדי הסתודדו ביניהם, והגר”ש כהן, בגישתו הישירה, אמר לחברו החדש: ‘מה אתה מחפש בישיבה אשכנזית? לא חבל עליך? תבוא אלינו ללמוד ולטעום מהשיטה הספרדית’. רבי שמעון לא נענה מיד, אולם כעבור מספר חודשים החליט לאמץ את ההצעה. הוא עזב את נובהרדוק והלך ללמוד בישיבת ‘פורת יוסף’ בעיר העתיקה בראשות הגאון רבי עזרא עטייה זצ”ל.
תקופה קצרה לאחר מכן הקים הגר”ש בעדני את ביתו עם הרבנית שולמית לבית עבאדי. זמן קצר לאחר נישואיו, כשהוא בן שלושים ואחת בלבד – כבר התמנה לראש ישיבת ‘פורת יוסף’. על כך העיד הגאון רבי משה מאיה יבלחט”א, עמיתו ל’מועצת חכמי התורה’: “עד שהגיע ‘חכם שמעון’ – למדו ב’פורת יוסף’ בשיטת הלימוד הספרדית. השיטה הזו מבוססת על הבנת דברי הראשונים לעומק, תוך תשומת לב ודקדוק בכל מילה. רק לאחר מכן אפשר לנסות ולחדש דברים. לעומת זאת, שיטת הפלפול לא הייתה מוכרת ב’פורת יוסף’.
“כשהרב בעדני הגיע לישיבה, הוא שילב בשיטת הלימוד עתיקת היומין מוטיבים משיטת הפלפול. היה זה מעין שילוב של שתי השיטות, לפיה ראשית למדו את דברי הראשונים, ולאחר מכן ניסו הבחורים את כוחם בפלפול, בעוד הישיבה בעיר העתיקה, שעמדה אז בראשותם של מרנן הגאון רבי יהודה צדקה והגאון רבי בן ציון אבא שאול, נותרה עם שיטת הלימוד הספרדית הצרופה. עד היום נותר המצב הזה על כנו, כאשר ב’פורת יוסף’ בעיר החדשה לומדים כיום בצורה דומה ליתר הישיבות האשכנזיות.
“לילה אחד”, סיפר הגר”מ מאיה, “אני שם לב שהאור לא כבה בשעה הרגילה. חכם שמעון ישב והגה בדברי תורתו של הרא”ש, והתקשה בהבנתם. למרות השעה המאוחרת ועייפותו הרבה, לא יכול היה הרב לתת תנומה לעפעפיו. הקושיה לא נתנה לו מנוח, ורק כששמורות עיניו נעצמו ממש נכנע לעייפותו, ושכב לישון.
“מיד כשנרדם”, המשיך הגר”מ מאיה וסיפר, “הוא חלם שהרא”ש בעצמו מסביר לו את פשט הדברים. הרב בעדני התעורר מיד משנתו, הדליק שוב את האור והעלה את הדברים על הכתב. את הסיפור הזה, שנראה כלא מתאים לדורנו בכלל, סיפר לי הרב בעדני בעצמו למחרת בבוקר, כששאלתי אותו לפשר התנהגותו בלילה. אבל בצניעותו האופיינית, כשהסיפור הזה התפרסם, הוא לא אישר אותו”.
הגר”מ מאיה העיד: “הגאונות של הרב בהבנת הדברים, כבר אז – הייתה לשם דבר ממש. גם בצל האריות שלמדו איתו, הוא נודע בשערים כעמקן גדול, בקיא עצום ומתמיד שאין כמוהו. אבל מה שהיה משותף לכל המעלות הללו, ובעצם המעלה הגדולה ביותר – הייתה הלב שלו. הוא היה יושב ולומד בהתמדה, מתפלל בהתלהבות ומעומק הלב, למד מוסר בהתעוררות הנפש, משוחח ומדריך את צעירי הצאן.
“גם כאשר גער בתלמיד – הכל היה מאהבה, ללא כעס. כשהוא עלה לשמש שליח ציבור בישיבה, ראינו כיצד הוא שם את הלב שלו ושל כולנו על השולחן. אנו רואים אצלו ‘לב טוב’, כמאמר התנא, במלוא המשמעות של המושג הזה. למעשה, כל עבודת השם שלו נעשית מתוך אמת פנימית, ללא כחל וסרק, בהתאם לרוח ישיבת נובהרדוק שהוא חניך שלה. בלימוד – הדבר בא לידי ביטוי כאשר הרב אינו מתעקש על הסברא שלו דווקא, אלא כיוון רק לאמיתה של תורה. לא פלא שהוא משמש עבורנו, אלו שלמדו במחיצתו בישיבה – דמות לחיקוי, עד עצם היום הזה”.
מירושלים לבני ברק
כעבור שנים ספורות בראשות ‘פורת יוסף’ בירושלים – עזב הגר”ש במפתיע את תפקידו ועקר לבני ברק. היה זה בעקבות הצעה שקיבל מרבי משה פרדו, ראש מוסדות ‘אור החיים’ בבני ברק, שיבוא לסייע במהפכה התורנית שהחלה להתבצע לטובת הציבור הספרדי בעיר. על כך סיפר הגר”ש לימים: “אמרתי לחכם שלום – ‘כבודו ייקח את הישיבה – ואני אעבור לבני ברק'”. כדי להבטיח את הסכמתו של הגר”ש כהן לנווט את הישיבה לבדו – הבטיח הגר”ש בעדני זצ”ל: “אני אבוא בכל שבוע כדי לעזור, עד שתתבסס בתפקיד”.
וכך היה: עד לסוף ימיו הקפיד הגר”ש בעדני לעמוד בהבטחתו ולהגיע בכל שבוע לישיבה. מדי שנה ביום הכיפורים עשה את כל תפילות היום הקדוש ב’פורת יוסף’, כשהוא עובר לפני התיבה בערבית, בשחרית ובנעילה, ומשתפך בתפילות העורגות והמיוחדות. ‘כשהרב בעדני מתפלל’, אמר חכם שלום זצ”ל, ‘בית המדרש כולו מתפלל יחד עימו’. ובוגרי הישיבה מעידים: “כל מי ששמע אותו עובר לפני התיבה פעם אחת, לא יכול כבר להתפלל במקום אחר ולוותר על ההתעלות הזו”, מתארים בוגרי הישיבה.
כשעקר הגר”ש בעדני זצ”ל לעיר התורה והחסידות, הוא מצא את משכנו בדירה קטנה וסגפנית, שם גידל את משפחתו הברוכה בצניעות מופלאה, בהסתפקות במועט. הפשטות האמיתית והענווה המיוחדת היו אבני היסוד של הבית, שכל מהותו התרכזה בתורה ובעבודת השם בצורה פנימית ואמיתית. הוא הקפיד תמיד לנהל את חייו על פי פסקי מרן בעל ה’שולחן ערוך’, וגם נוסח התפילה אצלו היה כמקובל בקרב עדות המזרח, למרות שהוא מגיע מהעדה התימנית. רק כשהוא התפלל – אפשר היה להבחין בהגייה התימנית המקורית שהוא הקפיד עליה מאוד, כדי לצאת ידי חובת ‘אל תיטוש תורת אמך’.
כשהגיע לבני ברק, פתח הגר”ש בעדני את כולל ‘תורה וחיים’, שהוציא מתוכו ראשי ישיבות ומרביצי תורה. קודם לכן – היו רק אברכים ספרדים בודדים בבני ברק. ועד ערוב ימיו – הוא החשיב עצמו כאחד האברכים בכולל, מאומה לא יותר מכך.
מחולל המהפכות
שלוש פעמים עמד רבי שמעון בעדני זצ”ל ליד ערש לידתן של התנועות הגדולות בציבור הספרדי: בשנות הכ”ף – עם הקמת ישיבת ‘פורת יוסף’ בעיר החדשה, בשכונת קטמון. בשנות הלמ”ד – כאשר בנה את מערכות הדת והתורה לציבור הספרדי בבני ברק ובסביבותיה, ובתדש”מ – אז היה שותף מלא להקמתה של תנועת ש”ס שהחזירה את עטרת יהדות ספרד ליושנה.
הרב כיהן כנשיאן של ישיבות גדולות וקטנות, כוללים לאברכים וסמינרים לבנות – כולם התנהלו בדמותו ובצביונו. ולא מדובר במתן עצות ונאומים גרידא – אלא בכיתות רגליים וחרישת מדינות העולם לאיסופם של עשרות מיליוני דולרים לטובת מוסדות תורה, כאשר עבור עצמו אין הרב נוטל פרוטה לפורטה. בכל הקשור להנהגה הציבורית ב’מועצת חכמי התורה’ – חרף עדינותו והשקט הפנימי שבו התנהל, עיקשת הייתה דרכו, ויכולתו לעמוד בלחצים המופעלים עליו מתוקף הכוח המרוכז בידיו – היו חלק מסוד הצלחתו. הרב מצא אלפי דרכים לומר ‘לא’, מבלי לדפוק אף פעם אחת על השולחן.
הרב כמו ישב בפסגתו של הר שתחתיו בנוי לתלפיות עולם התורה הספרדי, אותה בנה, טיפח וריבָה יחד עם מרן הגר”ע יוסף ומרן חכם שלום כהן זצ”ל. בכתר הנהגתה של ‘שס’ נטל הרב על עצמו את עטרת התורה והחינוך. הרב עצמו מרביץ תורה ומחנך לאלפים, שמקים כל העת עולמות חדשים של תורה, ולא רק בארץ: מצודתו הייתה פרושה על ארצות דרום אמריקה, אשר בהן מתגוררים רבים מתלמידיו, מהם רבנים ומנהיגי קהילות שחלקם מכנים אותו: ‘חכם עובדיה של יהדות הגולה’.
בקי בחכמת הקבלה
אחד הדברים המרתקים באישיותו, הייתה ההקפדה שלו על כל קוצו של יו”ד מדברי ה’שולחן ערוך’. כך, למשל, בנושא ‘פת שחרית’ – הגר”ש השתדל שלקראת השעה שמונה בבוקר תובא לפיו ארוחה. אם הוא נמצא באותה העת בנסיעה, הוא מורה לנהג לעצור בצידי הדרך, כדי ליטול ידיו ולסעוד כדברי חז”ל, ללא כל חריגה או סטייה כלשהי.
בנוסף, הגר”ש זצ”ל היה בקי נפלא ברזי חכמת הקבלה. מי שחיבר אותו לעולם זה היה הגאון רבי ניסים פרץ זצ”ל, והגר”ש בעדני סיפר זאת בהלווייתו. כשנתיים לפני הסתלקותו של המקובל האלוקי רבי מרדכי שרעבי בשנת תדש”מ, בהיותו על ערש דווי, שאלו מקורבו הרב חממי: “מי יהיה ממשיכו בתחום הקבלה? למי ניתן יהיה לפנות מכאן ואילך?”
“לכו לרב בעדני, שיודע את כל סודות התורה”, הייתה התשובה שהכתירה את ממלא המקום האולטימטיבי. גם מרן הסטייפלר זצ”ל היה נוזף באברכים שהציגו את עצמם כתלמידיו של הגר”ש בעדני: “יש לכם רב כזה ואתם באים אלי?” גער בהם.
הגר”ש בעדני זצ”ל מפורסם היה בכוח תפילותיו הבוקעות שערים. בתשעה באב, למשל, יושב היה בכולל ‘תורה וחיים’, ומקונן מרות על חורבן הבית. את הקינה ‘אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי’ שחוברה על עשרת הרוגי מלכות, היה אומר בבכי מר ומרטיט המזעזע את אמות הסיפים. פעם בשנתיים, בעת תפילת מוסף ביום השני של ראש השנה, שימש הגר”ש כשליח ציבור בבית המדרש האמור. הגר”ש ממרר היה בבכי לאורך כל התפילה. ליתר דיוק ייבב – וקולו לא נשמע. ערמת ממחטות ניצבו על השולחן, כדי למחות בהן את הדמעות שהוזיל ביום הדין.
הגר”ש היה מתנגד נחרץ לכל צעד אופנתי שהמודרנה אחראית לו. כאשר הביאו לו פעם חולצה חדשה, בחן אותה בעיון ואחר דחה אותה מעל פניו: “זוהי אינה חולצה שבן תורה אמור לעטות על עצמו. הצווארון כאן לא הולם את אופיו של בן תורה”…
כולל לימות המשיח
אחד ממפעלות חייו של הגר”ש בעדני, הוא כולל אברכים נדיר מסוגו בכל העולם – כולל ללימוד סדר ‘טהרות’. את הכולל העמיד הרב בעיר העתיקה בירושלים, מול מקום המקדש, ובו לומדים כהנים תלמידי חכמים המתכוננים בצורה מעשית לבניין בית המקדש, אז יחודשו דיני טהרה וטומאה.
תלמידי הגר”ש זצ”ל סיפרו, שציפייתו לגאולה – הייתה מוחשית ועמוקה. הרב עורר בכל עת על הצורך לצפות לביאת המשיח, ולהפוך את הציפייה למעשית, באמצעות לימוד הלכות שיתחדשו עם בניין בית המקדש. ציפייה זו, הייתה חלק מאמונתו העזה, המוחשית והעמוקה של הרב, שאפיינה את כל אורחותיו.
לפני כעשור אירע אסון במשפחתו: נכדו, הבחור שלום אהרן בעדני הי”ד, נרצח בפיגוע דריסה שביצע מחבל נתעב בירושלים. הרב קיבל את הדין בדומייה – בדיוק כפי שקיבל זאת כשנפטרו על פניו שלושה נכדים נוספים ה”י – וחיזק את בני משפחתו ההמומים בדברי נוחם ונועם שנבעו מליבו הטהור, המצדיק את הדין באמונה שלמה ויודע שכל מה דעביד רחמנא – לטב עביד. במסגרת ההתחזקות המשפחתית – הנהיג הרב שבכל מוצאי שבת יגיעו בנות המשפחה לביתו לאמירת חצי מספר התהילים בצוותא.
כחלק מציפייתו לביאת המשיח – עסק הגר”ש זצ”ל ב’קירוב’, ומדי שבת היו מתארחים בביתו מתחזקים, או מתחזקות, מארגוני ה’קירוב’ השונים. הרב לא חס על כבודו ועל כוחותיו, והקדיש שעות כדי לקרב רחוקים, כמו גם למשרד השידוכים שהקים בביתו, שם הושיב שדכנים שתפקידם היה למצוא מזור למעוכבי זיווג. על הצלחת עולם התשובה אמר פעם: “בסייעתא דשמיא אנו רואים בדורנו ש’אין בית אשר אין בו חי’; אין בית שאין בו בעל תשובה. מתארחים אצלנו בשבתות בעלי תשובה, ופלא גדול לראות את ההתחזקות”.
והרב זצ”ל, מציג היה תמיד את התרופה לבעיית הנשירה ואתגרי החינוך של הדור: “לחנך ולחנך ולחנך. להראות דוגמה אישית כל הזמן. אין יותר טוב מדוגמה אישית. והעיקר – להתפלל ללא הרף”.
בתקופה האחרונה נחלש הרב זצ”ל, ואושפז כמה פעמים. המוני בית ישראל העתירו לקיים בנו חכמי ישראל – שריד אמיתי לדור דעה – אולם בבוקרו של יום רביעי בשבוע שעבר – לאחר שבועות ארוכים של חולשה ואשפוז שלוּוּ בתפילות הרבים – ניצחו האראלים והרב זצ”ל, אוהבם ואהובם של המוני בית ישראל, נתבקש לישיבה של מעלה.
את פעולותיו ומאמציו לקירוב הגאולה – בוודאי הוא ממשיך מהיכלו הרם בגנזי מרומים – – –
