ואיש לא עמד בפניו
@משה יאיר וינשטוק
“הוא החליט לעשות מעשה. שנים של עבודה מאומצת הניבו את התוצאה המרשימה של עשרות מיליוני דולרים בחשבון הבנק שלו. כשהוא חש שהגיע הזמן ליהנות מפרי עמלו – גמר אומר למצות את כספו עד תום.
“הוא רכש אי קסום מול חופי אמריקה, בנה לו טירה יפהפייה והפך את המקום לשכיית חמדה. גן עדן עלי אדמות. צוות משרתים הקיף אותו. המשרתים היו דרוכים לתחזק את הקומפלקס האדיר, ולהיענות לכל גחמה של בעל הבית. בעוד הוא מסב בגן הירק המרהיב ומלקק להנאתו גלידה בשלל צבעים – הוא הרגיש כי כעת מתחיל הוא ליהנות מן החיים.
“משרת הדור קטע את חוט מחשבותיו. ‘טלפון עבורך, אדוני’, אמר ביראת כבוד, ‘הוא אמר שזה דחוף’, הוסיף בקול מתנצל. מן העבר השני של הקו היה רופא המשפחה שלו. ‘באמתחתי שתי בשורות’, אמר בקול חמור, “האחת רעה והשנייה רעה יותר. במה להתחיל? ‘נתחיל ברעה’, אמר האדון המדושן. ‘הגיעו תוצאות הבדיקות שלך אדוני, ועל פיהן נראה כי יש לך בסך הכול שבוע ימים לחיות’.
“ליבו צנח. ‘מה כבר יכול להיות רע מזה?’, שאל במרירות. והרופא ענה: ‘אני כבר שבוע מנסה להשיג אותך’…”
@@@
את הרב מיכאל לסרי שליט”א אין צורך להציג. כמי שמאחוריו שלושים שנות פעילות במסגרת ארגון ‘ערכים’, אלפי הרצאות חובקות עולם וספריית שמע ענקית, דומה שהגיע לכל זוג אוזניים יהודיות. הרצאות ושיעורים במגוון נושאים מוסר הרב לסרי, אולם תכונה אחת עוברת בכולם כחוט השני – השמחה. בעזרת הומור מושחז הוא חודר לכל לב וממיס כל מחיצה. לכבוד חג הפורים, בקשנו ללמוד מהרב על אודות מעלת השמחה והשפעותיה ולהציץ למפעל חייו הכביר שבבסיסו מילה אחת – שמחה.
ערכנו איתו אפוא ריאיון שמח ועליז, מעמיק ותוסס – במיוחד עבור קוראי ‘שערים’. התוצאה של הריאיון – הרי היא לפניכם.
התשובה לסרבני הבנייה
את הסיפור ההומוריסטי שאיתו פתחנו את הכתבה – שלף הרב לסרי בספונטניות מול יהודי אמריקאי עשיר שהרב לסרי הגיע אליו במסגרת גיוס תרומות למען ארגון הקירוב, והלה הצהיר כי אינו תורם. “אני אמות עם הכסף שלי”, הצהיר, ולא בחגיגיות. ואז, באמירה קצרה וקולעת, השכיל הרב לסרי לבטא את אפסיות החומר וחדלון הממון ולהפוך יד קפוצה לנדיבה. יחד עם פרץ הצחוק של העשיר, הגיע גם הצ’ק ההגון לטובת קירוב יהודים.
“איך יהודי יכול להיות עצוב?” שואל הרב לסרי בפאתוס, “מילא הסיני שעיניו מתוחות לו עד האוזניים, וכשהוא קם בבוקר חרכי עיניו אינם מגלים האם התעורר אם לאו, או המקסיקני, מה יש להם בחיים? הימים עוברים עליהם במתכונת מונוטונית וקבועה, ללא תכלית וללא סיפוק אמיתי.
“אגב מקסיקו: הייתי לפני כחודש במקסיקו וצד את עיניי ילד לבוש קרעים המסתובב יחף למרגלות בניין מגורים. ‘חוליו, חזור הביתה!’, קראה לו אימו מחלון הקומה השלישית, אך הוא לא שת ליבו אליה. לאחר שחזרו הקריאות ונשנו והפכו קולניות יותר – פניתי לבדוק את אין באוזניו מכשיר שיעיד כי שמיעתו לקויה אך זה לא היה בנמצא. ‘מדוע אינך שומע בקול אמא ועולה הביתה?’, שאלתיו בחביבות נרגזת. תלה בי הילד את עיניו הגדולות ושאל בתמימות: ‘מדוע אעלה? כדי שאמא תשליך אותי שוב למטה?’…
“אומות העולם, מה יש להם בעולמם זולת חומר מתכלה? אולם אנו היהודים חיי נצח לנו, ומה הן בעיות היום-יום לעומת חיי הנצח? יש מינוס בבנק? אז מה? זה זמני! השכנים לא נותנים לך לבנות? אל תתעצב אל ליבך”.
כבוד הרב נגע בנקודה שהיא קריטית מאוד בעיר שלנו, ביתר עילית – עיר שבה בונים ומרחיבים ומוסיפים וחופרים ללא הפסקה. איך הרב יכול להרגיע, למשל, מישהו מתוסכל שרצה לבנות אבל השכן שלו החליט למנוע זאת ממנו?
“מה אני יכול להגיד לו?”, נאנח הרב. קודם כל, אנו בעולם חולף. חדר לפה, חדר לשם, הכל בעולם הזה זמני ובר חלוף. וחוץ מזה”, מוסיף הרב בחיוך גדול, “אתה נמצא בחברה טובה, כי גם נח, שכניו היו בהמות ולכך נאלץ להסתפק בקומת מגורים אחת בבניין משותף, ללא אופציות ואפילו בלי מרפסת שמש…”.
מעשה בשוטר ושיכור
אחרי שהיטבנו את ליבנו בכמה אמרות שפר עסיסיות כדת – פנינו לשאול את הרב בעניין מהותי ומעמיק יותר: מה היא בעצם מהות השמחה?
“המילה שמחה”, נענה הרב לסרי, “היא בעצם נוטריקון של צמד המילים “שם-מח”. כלומר, החשיבה היא על ה’שם’ – על העתיד. כשאנו חושבים על העתיד ולא על ההווה הנראה לעינינו אלא על מה שמעבר למבט עינינו השטחי, על העולם הבא, על חיי הנצח – ליבנו עולץ בקרבנו על כך ששפר עלינו גורלנו להיות במסלול של חיי נצח אמיתיים ומלאי תוכן. החשיבה מעבר לגבולות החומר, נתינת הדרור לתודעה לפרוץ אל מעבר לגבולות הנראים לעין ולהבין את גודל הזכות שלנו כיהודים – היא השמחה האמיתית.
“בזמן קבלת התורה אומרים לנו חז”ל כי כפה הקב”ה על ישראל הר כגיגית ואמר להם: ‘אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם’. ויש להבין: מה עניין הגיגית לכאן ומדוע אמר בלשון ‘שם’ ולא אמר ‘כאן’ תהא קבורתכם? הנה ביאור נפלא: הקב”ה חקק בהר את חללו הפנימי והפך אותו למעין גיגית, כך שגם אם חלילה יטיל אותו על בני ישראל, לא ייקברו תחתיו, אלא יישארו לחיות בחלל הפנימי שנוצר.
מצד שני, להיות סגורים תחת גיגית – אינה ברכה כמובן. מהות הסגירה בתוך חלל מוגבל שכזה והצמצום שכרוך בו, זוהי הקללה הגדולה ביותר, שלא יהיה להם אלא הווה חומרי בלבד, ללא עתיד, ללא שאיפות רוחניות, ולפי זה מובן היטב הלשון “שם’ תהא קבורתכם, ה’שם’ – העתיד, יהיה קבור עבורכם, וכשלאדם אין את השאיפות והיכולת לחתור ולהגיע את אל מה שמעבר למבט קצר הטווח, אל העתיד הטומן בחובו חיי נצח – מה תכלית יש לו בעולמו?!
“רעיון זה בא לידי ביטוי בכנס בו דרשתי לאנשים הרחוקים מתורה ומצוות, בצורת בדיחה. ‘תבחרו כל מילה שהיא, ואספר עליה בדיחה’, הצהרתי והצתתי באחת את סקרנותם. ‘שיכור’, בחר מאן דהו את המילה הרצויה, ואני התחלתי לספר: שוטר תנועה הבחין במכונית הנוסעת ב’זיגזג’ ונראה היה כי הנהג שלה מבוסם כמו שכתוב… עצר השוטר את המכונית ואת פניו קיבל נהג עם עיניים שמפלבלות בחוריהן ואדי אלכוהול שנודפים למרחוק.
“כנראה שמעט צלילות עוד נותרה במוחו של השיכור דנן, כי הוא שלף על אתר שטר של מאה דולרים מכיסו ומסרו לשוטר. ‘קח מאה דולר ועזוב אותי לנפשי’, הציע הנהג השיכון, והשוטר החמדן התרצה. לאחר כעשרים מטרים עוצר אותו שוטר נוסף. גם כאן סכרו מאה דולרים את פי השוטר. לאחר כעשרים מטרים נוספים עצר אותו עוד שוטר, וגם כאן נמצא הפתרון בדמות מאה דולרים.
“לאחר כברת דרך קצרה שוב נאלץ מיודענו השיכור להיפרד ממאה דולרים נוספים, אולם לאחר ששוב עצר אותו שוטר, פנה בתרעומת ותסכול גדול לעומד מולו: ‘מה קרה שהתמקדתם רק בי, וכי אין עוד אנשים בעולם?!’, ניסה להבין מדוע כל השוטרים נטפלים אליו. ‘ידידי’, פנה אליו השוטר הממושקף, ‘תן לי מאה דולרים נוספים ואעזור לך להיחלץ מן הכיכר…’
“לאחר שנדמו הדי הצחוק, העליתי את האמירה הנוקבת: ישנם אנשים שכל חייהם סובבים סביב כיכר אחת, חיים מונוטוניים, חסרי משמעות אמיתית ונטולי סיפוק. ‘צאו מן הכיכר רבותי! עזבו את הכיכר והתקדמו לעבר מטרת הנצח – העולם הבא באמצעות התורה הקדושה!’ זו זעקת הנצח – אל תהיו סגורים בגיגית, עזבו את הכיכר שימו ב’שם’ – בעתיד, את מוחכם ומחשבתכם ותדעו שמחה אמיתית מה היא”.
הדוקטור שהתפוצץ מצחוק
כבוד הרב, אמרנו, נשמח לקבל דוגמה: כיצד בפועל, בשטח, תורמת השמחה להעברת מסרים?
“אענה לכם בסיפור שקרה לפני כשמונה עשרה שנה. הנחיתי סמינר של ארגון ערכים. בעודי עומד על דוכן הנואמים, קיבלתי הודעה דחופה מאחד מעמיתיי, שבישר בקול חרישי ומפחיד שיש “פצוע קשה בלובי”. “פצוע קשה” בלקסיקון שלנו – הוא כינוי לאדם שממאן להיכנס לאולם ההרצאות ובדעתו לעזוב את הסמינר.
“מיהרתי לכיוון הלובי, כשבדרך מעדכן אותי עמיתי בקול מפוחד: ‘תיזהר, הוא אקדמאי!’ ‘כד מים?’ תמהתי , ‘מה בין כד מים לפצוע קשה?’ ‘א-ק-ד-מ-אי!’ לאט לי ידידי כאילו אני ילד מתקשה. ‘נו, זה אלו הדוקטורים שמדברים מילים ארוכות ומשתמשים במונחים בלתי מפוענחים כ’כרומוזומים’ ‘סכיזופרניה’. תיזהר מהם, הם לא סימפטיים’.
“‘העיקר, לצחוק הם יודעים?” ביררתי, וידידי חוקר האקדמאים נענה: ‘צוחקים כן, אמנם בהילוך איטי אבל צוחקים בסופו של דבר’. נשימה עמוקה ויצאתי אל הלובי. אדם הדור מראה, חמוש בעניבה ובעיניים רושפות, קידם את פניי. ‘שלום’, פניתי בחביבות. ‘שלום!’ הדף אותי בברכת שלום רועמת כאילו יש לי אבעבועות שחורות חלילה. ‘הכל בסדר?’, ביררתי בנימוס, והוא ירה מיד: ‘מדוע אתם כה שחורים?’
“ההתקפה החזיתית שלו העידה על הר געש שעומד להתפרץ. ‘שחור זה הצבע הכי טוב, לכן בחרנו בו’, נעניתי מולו. ‘אתה יודע כי הוא צבע שגם מציל חיים?’, שאלתי. ניצוץ התעניינות כלשהו התעורר בעיניו, ואני המשכתי: ‘יש לך מושג מדוע לא נפלו טילים בבני ברק?’ התקופה הייתה אחרי מלחמת המפרץ בה הומטרו טילי סקאד על גוש דן אולם בבני ברק לא נפל ולו טיל אחד.
“ואז הסברתי: ‘תוך כדי מעוף חיפשו הטילים את המקום האופטימלי לנחות בו. הם ראו אף את בני ברק אולם משהבחינו כי הכול שם ‘שחור’ אמרו לעצמם ‘חברים שלנו כבר ביקרו כאן’ והמשיכו הלאה…’
“חיוכון קטנטן נמתח בזויות פיו האקדמאי, אבל אני הרגשתי שאין בכך די. ‘במה עוסק כבודו?’, ביררתי בנימוס. ‘אני דוקטור ללשון’, ענה. קולו היה עדיין מסויג אך כבר פחות בוטה מקודם לכן. מששמעתי את עיסוקו, הבנתי כי סייעתא דשמיא מלווה אותי. ‘וכיצד דוקטור ללשון אומר שהוא נסע לאיזה מקום?’ ביררתי. ‘לא הבינותי את שאלתך’, נענה הדוקטור בקול מאנפף. ‘לא הבינותי את תשובתך’, החזרתי באותה מטבע, והדוקטור נכנע. ‘אמור אתה’, ביקש. ‘ובכן’, קולי הפך למלומד, ‘בעודי נוסע ל’קובוץ’ הבחנתי לפתע כי התקלקל לי ה’צירה’ ברכב, עשיתי אפוא ‘חיריק’ אולם לרוע המזל עמד ממול שוטר שעשה ‘שורוק’ ואני הפכתי ‘סגול’. בארשת זועפת ‘פתח’ השוטר את דלת מכוניתי, ‘חטף פתח’ את רישיונותיי ובקול רועם גער בי: ”קמץ קטן’, למה אתה ‘חולם’ בנסיעה?’ ומיני אז, שוב אינני ‘שוא נע’ אלא ‘שוא נח”…
“גלי צחוק אדירים שטפו את מיודענו האקדמאי. הוא לפת את בטנו וצחק כפי שלא צחק מעודו. ‘קח אותי אתך לאיפה שאתה הולך’, ביקש בקול חנוק מצחוק. נכנסנו יחדיו להרצאה של הרב שמחה כהן שליט”א, והדוקטור יצא מכליו. מעודו לא שמע דברי אמת שכאלה, דברים מלאי רוח חיים ושמחה.
“בתום ההרצאה אמר לי הדוקטור ללשון: ‘כל חיי הלכתי אחרי שטיפת המוח של הציבוריות החילונית ונדמיתם בעיניי כאנשים ברבריים חסרי תרבות, פרימיטיביים חסרי תקנה. אבל מטמון של רוח מצאתי כאן בסמינר, ברצוני להישאר אתכם כאן עד מותי…’ נרתעתי לאחוריי. ‘אינני יודע מה הן תוכניותיך והיכן אנחנו ממוקמים בהם, אבל התכנית שלנו היא לשוב הביתה ביום ראשון…’
“כיום”, מסיים הרב לסרי את סיפורו, “אותו אדם הוא גדול בתורה וראש ישיבה לבעלי תשובה.
“סיפור זה ממחיש יותר מכל את כוחה של השמחה. מה גרם לאותו אקדמאי להיכנס אל אולם ההרצאות? דברים עמוקים? הוכחות חותכות? לא ולא, שמחה ובת צחוק הם שהמיסו את ליבו. בואו וראו כיצד בדיחה אחת הקימה את חייו הרוחניים של אדם וישיבה מפוארת בישראל”.
סודה של בדיחה
מה באמת הסוד? איך באמת מצליחה השמחה להפיל מחיצות ולפתוח לבבות מאובנים?
“אשיב לך”, אומר הרב לסרי. “מצינו בשיעורי התורה שיש טפח ‘שוחק’ וטפח ‘עצב’. מה ההבדל בין השניים? הטפח שוחק הינו גדול במעט מרעהו העצב, העצב מכונס ומצומצם והשוחק מרווח ופתוח יותר. כך גם האדם כשהוא עצב הוא מכונס ומצומצם בתוך עצמו ואינו מסוגל לראות מאומה מלבד את עצמו ובעיותיו. אולם כשהוא שוחק, הוא פתוח ומשוחרר יותר ויכול גם להקשיב ולקבל, להבין ולהשכיל.
“בהקשר לזה שמעתי פעם ווארט שמיוחס לאחד מאדמו”רי ויז’ניץ, שדרש את הפסוק ‘הזורעים בדמעה, ברינה’. כלומר, יש שתי צורות בעבודת השם: האחת – בדמעה ובבכי, והשנייה – ברינה ובשמחה. ומה תוצאותיהן של שתי הדרכים? – ‘הלך ילך ובכה – נושא משך הזרע’; האדם שעובד מתוך בכי ויגון – ייטול את חלקו רק כדי מה שזרע, ‘משך הזרע’; אולם ‘בא יבוא ברינה’ – האדם העובד את בוראו בשמחה ובטוב לבב – ‘נושא אלומותיו’ – יקבל שכרו משלם מלוא חופניים ויבולו יהיה אלומות-אלומות.
ניכר שהרב בחר בדרך השמחה… מעבר לפתיחת הלב כמו בסיפור הקודם – עד כמה ההומור מהווה כלי להעברת מסרים?
הרב לסרי, כדרכו, מודיע שאת התשובה יעביר באמצעות סיפור.
“לפני כעשרים וחמש שנים לערך ארגנו ב’ערכים’ כנס לסטודנטים ביבנה. גדולי המרצים הרצו שם ובראשם הרב צבי ענבל שליט”א. הרב ענבל, שהוא איש מדע מובהק, הוכיח שחור על גבי לבן את אמיתותה של התורה ואת עיקרי האמונה בקדוש ברוך הוא, בצורה מדעית ורציונלית. על כל שאלה שהופנתה אליו הייתה בפיו תשובה ניצחת עד שנאלמו דום כל המתנגדים. האולם היה מלא מפה לפה בכחמש מאות איש, שהחשיבה שלהם התהפכה בכמאה ושמונים מעלות במהלך ההרצאות.
“בשבוע שלאחר מכן נערכה הרצאת המשך, אליה הגיעו ארבעה משתתפים בלבד… מאז הבנו, כי אי אפשר לעבוד בענייני קירוב רחוקים בשיטת ‘זבנג וגמרנו’ ולא ייתכן למוטט את עולמו של אדם במחי הרצאה, עוצמתית ככל שתהיה. יש לשלב אמירות נעימות, הומור קליל וסיפורי מעשיות, בכדי שלשוהים באולם ההרצאות יהיה נעים וטוב, ואז גם התוכן העמוק יותר, שנוחת עליהם ב’בום’ ומצריך אותם לעשות שינוי בחיים – ייפול על אוזניים קשובות.
“המגיד מדובנא ביאר פעם מדוע משתמש הוא במשלים להעברת המסרים, ואמר שהדבר דומה לילד שאינו רוצה ליטול תרופה וממאן לפתוח את פיו. מה עושים? מדגדגים אותו, ומתוך הצחוק פיו נפער ואז אפשר להכניס את התרופה. כך גם האדם שסוכר את אוזניו מדברי מוסר: מדגדגים את סקרנותו בעזרת סיפורים ומעשיות ואז אפשר כבר גם להשמיעו דברי מוסר והתעוררות”.
יש אגוזים ‘קשים לפיצוח’, כאלה שאינם צוחקים, שזה פשוט ‘לא עובד’ אצלם?
“אין כזה דבר. כל אדם אוהב לצחוק וצוחק כשמצחיקים אותו. כך טבעו של אדם. בהרצאות, תמיד יש את הפידבק מהקהל לאמירות מבדחות. אני למשל, נוהג להתחיל כל הרצאה שלי בבדיחה, ומדוע? כי מי ששומע את ההתחלה המבדחת – משוכנע ש’נפל’ על הרצאה מבדחת ובעקבות הבדיחה הראשונה תבאנה נוספות. תוך כדי הציפייה שלו לבדיחה הבאה הוא מקשיב, וכך יכול אני להשחיל את האמירות המהותיות והרציניות יותר שנשזרות בין הבדיחות.
ההרצאה שלא הצחיקה
“ובכל זאת, היה מקרה אחד, חריג ויוצא דופן, של הרצאה שבה לא הצלחתי להצחיק. אני זוכר את המקרה הזה עד היום: זה היה כנס שאליו הגיעה קבוצה של אנשים קשי־יום. לאחר דקות ספורות של הרצאה, נוכחתי כי הקבוצה לא צוחקת. הדבר היה לפלא בעיניי. לאורך כל ההרצאה בדל חיוך לא עלה על שפתותיהם.
“לרב שעלה אחריי להרצות הודעתי מראש כי איתם – ‘רק דברים רציניים’. ובכדי להוכיח לו את הדבר, עליתי שוב לבמה יחד איתו, וספרתי מעשיה מבדחת שאת אותו רב היא הצחיקה מאוד, אולם בפניהם של שאר הנוכחים באולם לא זע שריר. לאחריו עלה אף הרב ציגלר זצ”ל, שניסה אף הוא את כוחו אולם כל רושם של צחוק או למצער חיוך לא ניבט מפניהם הרציניות להחריד של הנוכחים באולם. אבל למעט המקרה ההוא, לא זכור לי מקרה דומה בכל שנותיי כמרצה.
“מאידך, היה לי פעם מקרה של משפחה שלמה שחזרה בתשובה אולם אבי המשפחה התנגד למהלך ומיאן להצטרף לבני משפחתו. לרגל יום ההולדת שלו, פנו אליי בני המשפחה שאבוא אליהם הביתה כביכול בכדי לברך אותו ליום הולדתו, ובעזרת ההומור שלי אולי אצליח להבקיע את מעטה השריון שעטף אותו.
“הגעתי ועשיתי כמיטב יכולתי, בני המשפחה געו בצחוק מטלטל, אולם אבי המשפחה, גיבור הערב – הסתפק בחיוכים מנומסים ומסויגים. לחיצת ידיים מנומסת של חתן השמחה חתמה את הערב שהיווה עבור הנוכחים ערב מהנה ומשמח מלבד לאבי המשפחה שדומה שהערב כולו היווה עבורו מטרד.
“לאחר תקופה קצרה ערך אותו אדם בלתי צחיק אירוע לחבריו, ומה מאוד הופתעתי לקבל טלפון המזמין אותי לאותו אירוע. ‘אבל אתה בכלל לא צחקת ממנו?’ הקשו למולו בני המשפחה התמהים. ‘הוא מצחיק ומעניין’, סתם האב ולא פירש. הסתבר כי הכבוד העצמי שלו לא נתן לו להביא לידי ביטוי את התייחסותו האמיתית באותו הערב, אולם הזרעים שנזרעו באותו אירוע נבטו ופרחו בטווח הארוך. כיום אנו ידידים טובים ואותו אדם נמצא בתהליכי תשובה מתקדמים”.
בזכות ‘סופר דרינק’
מה הוא קהל היעד שלכם בהרצאות ?
“עיקר ההרצאות הם עבור אנשים הרחוקים מן הדת, אותם מנסים אנו לקרב אל הקדוש ברוך הוא ואל התורה הקדושה. מה שמעניין הוא, שבעוד שבעבר מי שהיו מגיעים להרצאות היו אנשים בגיל מתקדם, והיו באים זה על מקלו וזה על משענתו, כשלאחד תקליטייה שלימה של פריצות דיסק מאחוריו, ולאחר ספר עב ככרס של רשימת התרופות שהוא נוטל, אנשים שהעולם הזה כבר חדל להאיר להם פנים, ובאו לתור אחר העולם הבא – כיום המצב שונה: ישנה התעוררות עצומה בקרב הצעירים דווקא.
“רמת החשיפה של הצעירים היום לחיים ולמה שטומנים הם בחובם היא נוראית, ותסמינים כמו דיכאון שכיחים כיום גם בקרב הצעירים. הם מחפשים משמעות ותוכן אמיתי לחייהם.
“הכרתי צעיר אחד מוצלח ומוכשר שחזר בתשובה והתעניינתי אצלו מה הניע אותו לעשות את הצעד. התשובה שלו הדהימה אותי: ‘הייתי בחתונה של חרדים, ונשביתי בקסם הזה’. התפלאתי: ‘מה ראית שם? שחור קופץ? זה מה שהחזיר אותך בתשובה??’ והוא ענה: ‘כבוד הרב, ראיתי שם דבר שלא ראיתי מעודי, אנשים מקפצים ורוקדים ואור של שמחה זורח להם מן העיניים, אוצרות שמחה בלתי נדלות אפפו אותם בריקודיהם, עד שהלכתי לחפש על השולחנות מה הם שתו, מה החומר המשובח שמביא אנשים לרמה כזאת של שכרון שמחה. ומה מצאתי? מיץ תפוזים של ‘סופר דרינק’… ואז הבנתי שבחיים שלי חסר משהו, הרגשתי ריקני וחלול, וכך נמשכתי בעבותות השמחה לתורה ולאבינו שבשמיים.
“אני מרצה גם בפני בני ישיבות, אולם הם שמחים כבר במהותם כבני תורה, ואני משתמש באמירות מבדחות רק לחידוד מסרים.
יש לכבוד הרב מסר להעביר לציבור קוראי ‘שערים’?
“כן, להוי ידוע לכם כי רוח טהרה ירדה ממרום על דורנו היתום והתעוררות עצומה קיימת היום בכל שכבות הציבור. אני קורא לכל אחד שלאל ידו לפעול ולעשות בכדי להחזיר בנים תועים לאביהם שבשמים, מי בגופו ומי בממונו, שיעשה כל מה שהוא יכול למען המטרה הנכספת הזאת”.
והפעם, הרב לסרי בכלל לא צוחק – – –
