הג”ר שאול עובדיה פתיה רב קהילת ‘משכן יחזקאל’ ומגיד שיעור בדף היומי
‘הדף היומי’. צמד מילים שמקפלות בתוכן עושר רוחני אדיר. דף ליום. כמה פשוט, כמה קל, כמה עוצמתי. כמה בונה את החיים ומעמיד אותם בקרן אורה.
מה מיוחד כל כך בדף היומי? מה מרתק כל כך בסדר הלימוד הזה, שמושך אליו כאל מגנט רב עוצמה רבבות אלפים בעם ישראל, מכל חוג ומכל מגזר, בארץ ובכל רחבי העולם?
תשובות רבות ומגוונות לה, לשאלה זו. אבל יותר מכל דומה, כי הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל, מייסד סדר הדף היומי, גילה בתקנה זו את גאונותו בנבכי הנפש היהודית.
התלמוד הבבלי, יסוד ושורש התורה שבעל פה, היה מאז ומעולם מושא הערצתם של כל באי שערי בית המדרש, וגם של אלו שלא זכו להימנות על חובשי הספסלים.
אלו כמו אלו תלו עיניים מעריצות ביהודים שידעו ש”ס על פה, ואלו כמו אלו התפללו בסתר ליבם, שיום יבוא וגם הם ידעו ש”ס, או לפחות חצי ש”ס, ואם לא זה אז לכל הפחות מסכת אחת או שתים.
וכגודל השאיפה – עוצם המניעה.
***
התלמוד הבבלי אינו קל ללימוד. “‘במחשכים הושיבני כמתי עולם’ – אמר רבי ירמיה, זה תלמודה של בבל” (סנהדרין כד, א).
אין זה קל לירד לעומקה של הלכה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. והמאמץ החשיבתי שנדרש בלימוד התלמוד הבבלי, על סבך סוגיותיו והלכותיו – עלול להביא את הלומד לידי רפיון. סוגיה בסוגיה נקשרת ונסרכת, תנאים ואמוראים חולקים זה על זה, מקשים ומתרצים, איבעיא ורמינהו, תיקו וקשיא. תילי תילים של פרטי דינים, ברכות ושבת, יום טוב וקריאת התורה, קידושין וגירושין, דיני ממונות והלכות שכנים, טומאה וטהרה, כשרות ושחיטה.
ובכל זאת, ודווקא משום זאת, הלבבות מייחלים ומשתוקקים להקיף את הש”ס, ללמוד בעיון, לגרוס בבקיאות. לדעת ש”ס.
המניעה וההשתוקקות מקבילות זו לזו, יונקות זו מזו. כמה שיותר קשה לדעת ש”ס, כך מתאוה הנפש אל הידיעה. וכגודל החמדה, כך נראה הלימוד כבלתי ניתן להשגה.
***
הש”ס בלול בכל מכל כל. יש בו מסכתות קלות, קשות וקשות עוד יותר. יש מסכתות ארוכות, יש בינוניות ויש קצרות. יש סוגיות שמתארכות ומתפרשות על פני שלושה וארבעה דפים, ויש סוגיות זעירות שאינן יותר מכמה שורות.
אם יסתער הלומד על הגמרא, בעוצם שאיפתו ללמוד ולדעת ש”ס, יתכן שכוחותיו יעמדו לו לכדי סוגיה אחת או שתים. אפשר שהשאיפה תוביל אותו אל קצה הסוגיה הבאה, אולי עד סוף המסכת. אבל מי ערב לכך שגם בהגיעו למסכת קשה יותר, לסוגיות בלתי מוכרות, עדיין יבער להט הלימוד בליבו? מי לידו יתקע כי שלהבת ההתמדה לא תתעמעם נוכח פרקים קשים יותר, או אפילו נוכח סוגיות בלתי פתורות?
את נקודת המשבר הזו זיהה הגאון הלובלינאי, וכנגדה הציב את תקנתו המופלאה, תקנת הדף היומי.
הדף היומי!
דף. דף ליום. זהו הגדר, זהו הגבול. דף של אגדתא, כמו דף במסכת יבמות. דף בהלכות תערובות כמו דף בהלכות ברכות!
מהר”ם שפירא הפקיע מידי היצר הרע את עיקר כוחו. שוב לא יוכל היצר לרפות את ידיו של הלומד בהצצה אל אורך הסוגיה שאינה נגמרת. הוא גם לא יוכל ללחוש לאוזנו של הלומד, כי הלימוד הקליל של המסכת הקצרה הקודמת היה קצר ומענג הרבה יותר מזו הנוכחית.
כי דף הוא דף.
נכון, יש דפים קשים יותר. יש דפים ארוכים יותר. אבל זהו בסך הכל דף. וכאשר היצר מנסה להרפות את הידים, להחליש ולתעתע, יש בסך הכל להצביע בפניו על השורה האחרונה של הדף ולרמוז לו: עד כאן. עד כאן ולא יותר. אל דאגה. לא נמשיך יותר מכך.
זהו הכוח האדיר שהקנה מהר”ם שפירא ללומדי התורה די בכל אתר ואתר, וזהו הכוח הממגנט שבלימוד הדף היומי.
שוב אין אומדים את עובי הכרך, את טיב הסוגיות. פשוט מתיישבים ולומדים דף. דף ליום.
ופרוטה לפרוטה מצטרפת. דף לדף, פרק לפרק, ומסכת למסכת, עד שביום מן הימים ניצב לו הלומד וממלמל בעיניים לחות את הבלתי ייאמן: אני עומד לסיים את הש”ס! עוד דף אחד!
***
מחזור נוסף מסתיים. מחזור חדש מתחיל. השעון מתקתק, באותו קצב, באותה מנגינה עתיקה. דף. דף אחד ליום, עד לסיום הש”ס. כמה כוח. כמה עוצמה.