93 שנים של אהבת תורה | אחר מיטתה של הרבנית פראדל וייס ע”ה, אמו של מורנו רב העיר שליט”א. הנכדים מספרים
שמעון כהן
ושם אישה גדולה:
בלב קרוע ומורתח ליוו המוני חסידים ובני משפחה למנוחות את הרבנית החשובה והדגולה, אשת לפידות אשר מסרה נפשה להקמת דורות של תורה – מרת פראדל וייס ע”ה, אמו של מורנו יבדלח”א הגאון הגדול רבי חיים וייס שליט”א, גאב”ד ביתר-עילית ורבה של עירנו.
הרבנית ע”ה הייתה רעייתו של החסיד הנודע רבי משה וייס זצ”ל, מחשובי חסידי צאנז ותלמידו המובהק והקרוב של כ”ק מרן האדמו”ר ה’שפע חיים’ מצאנז-קלויזנבורג זי”ע. יחד עם בעלה הגדול זצ”ל הקימה דור מפואר של רבנים וגדולי תורה המאירים לארץ ולדרים בתורתם וברבנותם, בהם כאמור רב עירנו שליט”א שמהווה חוליה מפוארת בשרשרת זהב של תורה והרבצתה.
הרבנית ע”ה נולדה לפני קרוב ל-94 שנים, בשנת תרפ”ח, בעיירה סעליש, כנכדתו של הגאון רבי אברהם יצחק גליק זצ”ל, רב העיירה טולטשוב ובעל מחבר ספר שו”ת ‘יד יצחק’. ה’יד יצחק’ עצמו היה נכדו של הגאון רבי מרדכי בנעט זצ”ל, מגדולי פוסקי הדורות, וכיהן כאב”ד וראש הישיבה בניקלשבורג (נפטר בשנת תקפ”ט).
לאחר מלאות לה עשר שנים בלבד – פרצה השואה הנוראה. הרבנית ע”ה היטלטלה עם הוריה ובני משפחתה במחנות העבודה ומחנות המוות, שם איבדה רח”ל את רוב משפחתה. אחד הזכרונות שנצרבו בראשה עד יום פטירתה – הייתה של כ”ק האדמו”ר ה’חקל יצחק’ מספינקא הי”ד שעה שהוא מובל להריגה במחנה אושוויץ על ידי הנאצים הארורים ימ”ש.
רצה ק-ל א-לוקי הרוחות לכל חי – וחייה היו לה לשלל. היה זה כאשר ב’אקציה’ הידועה לשמצה – הפנו אותה הקלגסים לצד ימין, נתיב החיים. בתחילה לא אבתה להיפרד ממשפחתה שהופנו שמאלה, ורק לימים הבינה את הנס שנעשה לה ואת התפקיד שהועידו לה משמים – להקים שם ושארית למשפחתה בדמות משפחה מפוארת של רבנים וגדולי תורה שזכתה להקים.
לימין הרבי מקלויזנבורג
לאחר תום המלחמה התגלגלה הרבנית ע”ה למחנה פרנוואלד – אחד ממחנות העקורים הגדולים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה באירופה, והאחרון שנסגר (בשנת תש”ז). המחנה היה ממוקם במקום הנקרא כיום ואלדראם בעיר וולפראטסהאוזן שבגרמניה.
במחנה עקורים זה הסתופפה הרבנית בצילו של קדוש השם כ”ק מרן הרבי מקלויזנבורג זי”ע, שרומם את רוחם של פליטי המלחמה ועודד אותם להשתקם ולפתוח מחדש בחיי תורה ויראת שמים. הרבי זי”ע מינה אותה למחנכת עבור ילדות צעירות ועזובות שהיו במחנה, אף הן ללא מכר וגואל, ותפקידה היה להפיח בהן אהבת תורה ויראת שמים.
ברבות הימים, בעודם במחנה – שידך הרבי מקלויזנבורג זי”ע את מרת פראדל עם הרה”ח רבי משה וייס זצ”ל, שהיה יד ימינו של הרבי במסע ההצלה לאורך השנים מחנות העקורים, כאשר רבי משה ע”ה מופקד בידי הרבי לחנך את הנערים לתורה ויראת שמים, בבחינת ‘רבי משה מגייר את האנשים ומרת פראדל מגיירת את הנשים’.
החופה הוקמה במחנה פרנוואלד – ומני אז החלה המשפחה בדרכה המיוחדת, דרך של אהבת תורה ללא גבולות, ומסירות נפש לחיי תורה, תוך שהם זוכים להעמיד שבט מופלא של גדולי תורה המאירים להמונים בגאונותם.
מאוחר יותר, כאשר הרבי מקלויזנבורג זי”ע עבר להתגורר בארצות הברית, נסעו אחריו בני הזוג וייס, והמשיכו לעמוד לימין הרבי בעבודת הקודש של שיקום החסידות והעמדת דור חדש של תורה וחסידות.
בשנת תשכ”ו, עם עלותו של הרבי לארץ כדי להקים את ‘קרית צאנז’ בנתניה – שוב עלו עימו הרב והרבנית וייס, כאשר רבי משה עוסק בהקמתה של ישיבת צאנז והרבנית פראדל מחנכת בבית הספר לבנות של החסידות. ברבות השנים עברו להתגורר בירושלים, והמשיכו לחנך דור ישרים מבורך. לימים היה רבי משה ע”ה והרבנית למחותנים של הרבי והרבנית מקלויזנבורג זי”ע כאשר בנם הגה”ח רבי דב וייס נישא לבתו של הרבי.
חלום שמימי ופרידה
לפני יותר מחמש שנים, בשנת תשע”ו, התאלמנה הרבנית וייס ע”ה מבעלה הגדול – הרה”ח רבי משה וייס זצ”ל, לאחר עשרות שנים של חיי תורה משותפים בהן היה ביתם פתוח לרווחה לכל דבר שבקדושה, כשעדרי קודש מרווים בו את צמאונם בגשמיות וברוחניות.
מאז התאלמנותה – המשיכה הרבנית לשמש מופת ודוגמה למשפחתה הענפה, כשעוז רוחה ממשיך ברוב תעצומות למרות היותה אלמנה. הרבנית שמחה בחלקה ורוותה רוב נחת ממשפחתה החשובה. זכתה לראות את בניה הגאונים יושבים על מדין איש במקומו ובקהילתו, ולפני יותר משנה רוותה נחת בראותה את בנה הגדול – מורנו גאב”ד ביתר שליט”א – עולה לכהן פאר כרבה של עירנו המעטירה, כשהיא מעודדת את רבינו שליט”א בדרך הרבנות החדשה בעיר ואם בישראל.
לפני זמן מה עברה הרבנית אירוע מוחי, שממנו התאוששה בחסדי שמים.
לפני שבועיים, ביום חמישי פרשת נח, אירע מעשה נורא: הרבנית ע”ה השכימה בבוקר, וביקש מיד לכנס את כל ילדיה. כשבאו, אמרה להם כי היא חשה שעומדת להסתלק מן העולם. “מלאך המוות היה אצלי ואמרתי לו: ‘אינך יכול לקחתני, כיוון שהדבר יגרום ביטול תורה לבניי החשובים'” אמרה הרבנית.
ובאותו ערב התמוטטה הרבנית ואושפזה בבית הרפואה – אשפוז ממנו לא קמה. ויהי לאות ולמופת.
הספדו של רב העיר
אתמול, יום א’ לסדר ‘ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים’ – נסתלקה הרבנית בת צ”ג כבת כ’ בזריזותה וביראת השמים שלה. נפטרה בשעה שבע בבוקר כאשר בניה ונכדיה עומדים ליד מיטתה ונפרדים בפסוקי הייחוד וקבלת עול מלכות שמים.
ההלוויה התקיימה אתמול ביום א’, בהשתתפות קהל רב. מורנו גאב”ד ביתר הגר”ח וייס שליט”א אמר בהספדו ש”אהבת התורה שזכינו לה – היא בזכות אימנו הגדולה ע”ה, שהכניסה בנו אהבת תורה והטמיעה בנו את כוח הנתינה לזולת. היא שאמרה לנו בכל עת, לא להיות עסוקים עם עצמנו, אלא להקדיש את החיים לזולת.
“עוד סיפרה לי אמי ע”ה”, הוסיף הרב, “שלאחר המלחמה, כשנותרה בודדה ועזובה – היה נפשה מר עליה, עד שיום אחד גמרה בדעתה להעניק משלה לאחרים. מני אז נכנס אור גדול לחייה, והאור הזה – אור הנתינה והעזרה לכל יציר נוצר – החזיק אותה עד יומה האחרון.
זכתה להותיר דור ישרים מבורך – בהם בניה הגאונים הגדולים רבי אשר וייס שליט”א, גאב”ד ‘דרכי תורה’, רבי דב וייס – רב קרית צאנז בירושלים, רבי יהונתן בנימין – רב ואב”ד במונטריאול, מורנו רב העיר, ורבי מרדכי דוד – רב בית קהילת ‘אורייתא’ בלונדון וחתנו של הנגיד רבי אליהו אנגלנדר.
בניה הגאונים שליט”א יושבים שבעה בביתה, רחוב מנחת יצחק 11 בירושלים.
