תקופת מחלתו של האברך הרה”ח ר’ שמעון הרשלר ז”ל הייתה מופת של אמונה וקבלת הייסורים באהבה גמורה >>> בשבת האחרונה, למגינת לב משפחתו ומכריו הרבים – השיב האברך הצדיק את נשמתו ליוצרה, כשהוא מותיר אחריו אלמנה ושבעה יתומים רצוצים >>> החברים ל’קלויז’ מספרים על דמותו של אברך בעל נפש נקייה וקומה חסידית מרשימה, שלא תישכח מלב >>> דיין האמת
@שמעון כהן
בנהרות של דמע ויגון תמרורים הנוקבים כל חדרי לב – קיבלו במוצאי השבת לסדר טהרה מאות מתושבי ביתר ובמרכזם אברכי חסידות באיאן את הבשורה הקשה על פטירתו של האברך החשוב, איש האשכולות, אציל הרוח ועדין הנפש, הרה”ח ר’ שמעון הרשלר ז”ל.
המנוח ע”ה הלך לעולמו לאחר שנתיים של ייסורי איוב שקיבלם באהבה ובגבורת נפש עילאית, כאשר בדרכו האחרונה מלווים אותו ריבואות פרקי תהילים, מצוות וקבלות טובות שנאמרו ונעשו לזכותו ולרפואתו על ידי אלפי יהודים, בתקווה לרפואתו השלמה. אך לדאבון כל לב, בליל שבת נגזרה הגזירה והוא השיב את נשמתו ליוצרה בטהרה כשהיא מזוככת בייסורים, והוא מותיר אחריו שבעה יתומים רכים בשנים.
המנוח הדגול נולד בי”ט באייר התשמ”ו, לפני כמעט שלושים וחמש שנים, לאביו יבלחט”א הרב קלמן הרשלר שליט”א, מחשובי חסידי באיאן המתגורר בשכונת סנהדריה בירושלים, ולאמו מרת ברכה ע”ה, ושמו נקרא בישראל ‘שמעון’ על שמו של התנא האלוקי רשב”י, שבמוצאי ההילולא שלו נולד
במוסדות החינוך של חסידות באיאן הלך והתעלה ושמו יצא לפניו כמתמיד מיוחד ובן עלייה. כבחור ואברך הסתופף בצל מורו ורבו כ”ק מרן האדמו”ר מבאיאן שליט”א. בהגיעו לפרקו, נישא ר’ שמעון לתבלחט”א רעיתו האלמנה החשובה שתחי’, בתו של הרה”ח ר’ שמואל וינגרטן שליט”א מחשובי חסידי ראחמיסטריווקא ויחד הקימו הם בית של תורה וחסידות, גדוש בשמחה ואמונה.
את משכנו קבע בשכונת התמר בעירנו, בסמיכות לקלויז ‘נחלת יעקב’, ובמקביל החל ר’ שמעון ללמוד בכוללי האברכים של החסידות כאשר הוא תופס את מקומו בכותל המזרח בהצטיינותו בשקידה ובלימוד במשך סדרים מלאים, בוקר צהריים וערב. גם לאחר סיימו את חוק לימודיו לא נח ולא שקט, אלא שוב רץ היה לתוככי ה’קלויז’ בקובעו חברותא עם יבלח”ט אחיו שיחי’ ויחד עברו על מסכתות הש”ס.
בתקופת נישואיו חלתה אמו מרת ברכה ע”ה ונפלה למשכב, ור’ שמעון עם אחיו לא משו ממיטתה ותמכו בה וסעדו אותה על ערש דווי, וקיימו בה מצוות כיבוד אם להפליא, אולם זמן קצר לאחר מכן נפטרה עליו אמו המנוחה, וכשם שכיבדה בחייו – כך כיבדה הוא במותה בתפילות ובמעשים טובים לעילוי נשמתה.
אציל המידות
נפשו העדינה והזכה, התמדתו המיוחדת, ומאור פניו של ר’ שמעון ז”ל – היו לאות ולמופת. “לכל אחד הייתה לו את מילת החיזוק המתאימה, כשהוא דואג לכבד ולקרב את כל סובביו במילים חמות ובקרבת לב מיוחדת”, סיפרו עליו חבריו ל’קלויז’ בשברון לב.
“במיוחד היה ניכר הדבר בין כתלי הקלויז – בתוככי בני החבורה, כאשר סביבו נתלכדו באהבת חברים אין קץ חברים וידידים וששים ושמחים היו למוצא פיו. מה נהדר היה לראותו מספר דיבורי חיזוק וסיפורי צדיקים כפי שראה וקנה מכ”ק מרן אדמו”ר מבאיאן שליט”א, כשהוא מעמיק חקור בדברי הצדיקים בהם מצא מנוח ומרגוע”. הוא היה מעמודי התווך של חבורת ‘אש קודש’ בעיר, בהם מצא חברים מקשיבים אשר עמם התרומם והתעלה במעלות התורה והחסידות, והיה תמיד מאזין בשקיקה לשיחות המיוחדות של המשפיע הרה”צ ר’ אלימלך בידרמן שליט”א.
מרבה היה ר’ שמעון לומר לחבריו כי אדם ניכר ביראת השמים שלו – בשעת התפילה. ואכן נאה דורש ונאה מקיים היה בעצמו, כאשר כל אחד שפגש אותו בבית הכנסת היה מתפעל ממראהו כשהוא עומד ומתחטא לפני קונו בדבקות, ברצינות ובמתינות. בקרן זווית של הקלויז היה עומד ושופך שיח כמי שנמצא בעולם משלו – עולם של תפילה ובקשה. אף לאחר התפילה לא היה ממהר, אלא היה נשאר מעוטר בתפילין דרבינו תם תמיד לסיים את חוק תלמודו בחומש ורש”י, וכמובן תמיד לא היה מוציא מפיו מילה שלא לצורך.
‘מזמור לתודה’ בהקרנות
לפני כשנתיים נחרדה הקהילה כאשר בסביבות יום ל”ג בעומר, בהם בדרך כלל פעיל היה ר’ שמעון לקיום מעמד ההדלקה לכבוד רשב”י – הגיעה הבשורה המרה על כך שר’ שמעון היקר והחביב לקה במחלה הארורה והוא נצרך לטיפולים קשים. אך ר’ שמעון, במאור פניו ובחדוות ליבו – לא חישב להישבר אלא להפך: הוא טרח לחזק את כל בני החבורה ולבשר להם בשורות טובות תמיד. הוא המשיך להופיע במסירות נפש במעמדי שבת אחים עם כל בני החבורה וקיבל את ייסוריו בגבורה עילאית בל תתואר. רבות ידובר בו באופן קבלת הייסורים שלו בשמחה, כאשר אלו שבאו לשמחו מצאו עצמם מתנחמים בסבר פניו.
על גודל קבלת הייסורים שלו באהבה סיפר בהספדו אחיו הגדול: “כאשר הבעתי בפני ר’ שמעון את התפעלותי מאופן קבלת הייסורים שלו בגבורה ובלי להתלונן – הוא נענה ואמר לי: ‘אתה יודע מה אני עושה כאשר מכניסים אותי להקרנות ושורפים את גופי כחרב מלהטת? אני אומר ‘מזמור לתודה, הריעו לד’ כל הארץ’ – – – אלו היו פרקי חייו בשנות ייסורים אלו: מזמור לתודה, בכל מצב…
התמודדותו הביאה לחיזוק רב בקרב בני החבורה לרפואתו. בתקופת מחלתו הראשונה, ואכן, בתחילה נראה כי הוא הולך ומבריא ויוצא מכלל סכנה. אך לדאבון הלב השמחה נמשכה חדשים ספורים בלבד, ולאחריהם התברר שהמחלה התפרצה ביתר שאת, ואו אז נקבצו כל בני הקהילה ויהודים בכלל תפוצות ישראל לקרוע רחמי שמים, באמירת אלפי ספרי תהילים, הפרשות חלה וקבלות טובות, ואף כפי בקשת כ”ק מרן אדמו”ר שליט”א התחזקו באמירת אמן יהא שמיא רבא בכוונה ובהקפדה על ברכות, אך לדאבון הלב הגזירה נגזרה והוא הלך ונחלש מיום ליום, כשמשפחתו המסורה וחבריו לא משים ממיטתו יומם ולילה.
ותשחק ליום אחרון
חדשים ארוכים שכב ר’ שמעון על ערש דווי, אפוף בייסורי איוב, אך הוא לא וויתר על שום תפילה ואפילו מקווה. כאשר היה בו מעט כוח – היה קם ושב לעבודת קונו, ועיקר נחת רוחו וסיפוקו היה לראות את בנו הבה”ח ישראל נ”י עולה ומתעלה בלימודיו בישיבה והיה מאזין במתק לקול לימודו בחדווה רבה וכן מהתפתחותם של יתר הבנים והבנות במסילה העולה בית ק-ל.
לפני פחות מחודשיים שרתה השמחה באהלו, בהולדת הבת הקטנה שתחי’, ואו אז אזר חלציו להשתתף בקידושא רבא כאשר הוא מקבל כל אחד במאור פנים ומבקש מכל אחד ואחד לברכו באופן אישי. הוא האציל מברכותיו כמי שמבין שאלו ברכות פרידה מהחברים האוהבים, שכן שבועות בודדים כבר לאחר מכן כבר בקושי הצליח לעמוד ממיטתו.
בשבוע האחרון, כאשר קרסו מערכות גופו והוא הגיע לשערי מוות, הגיעו החברים ובני המשפחה ושרו סביבו את ה’תנועהל’ה’ של הרה”ק רבי מיכל’ע מזלוטשוב. עיניו התמלאו דמעות, וכאשר השמיעו לו דברי תורה וחיזוק – ניכר היה שהמדדים עולים ומתחזקים.
שבת משוש ליבנו
בליל שבת קודש לסדר טהרה, כשהוא מוקף במניין בני המשפחה ותוך שירת ‘ק-ה אכסוף’ – החזיר ר’ שמעון את נפשו הנקייה והמזוככת ליוצרה, כאשר אותו מלוות כאמור תפילות רבבות עמך בית ישראל עד הגיעו למקומו הראוי לו.
קודם צאת מסע ההלוויה נשאו דברים אחיו הגדולים אשר ביכו מרה את גודל האבידה. חותנו הרה”ח ר’ שמואל וינגרטן נפרד ממנו בבכי תמרורים וכן נפרד בשם חברי הקהילה הרב שמעון דרברדיקר. לאחר מכן המשיכה ההלוויה לקלויז דחסידי באיאן ברחוב מלכי ישראל, שם המתינו המון רב ובראשם כ”ק מרן אדמו”ר שליט”א מבאיאן, ושם נשאו דברים המשפיע בקלויז הרב אהרן שובקס, אביו הרה”ח ר’ קלמן והמשפיע הרה”צ ר’ אלימלך בידרמן שנשא דברי חיזוק והתעוררות לגודל האבידה. “היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו?”, זעק רבי אלימלך והמוני לבבות נקרעו בחיזוק והתעוררות. משם המשיכה ההלוויה להר המנוחות שם נטמן לצד אמו ע”ה, וסביב לו עדתו וחבריו הממאנים להנחם על גודל האבידה.
הציבור נקרא לסייע לאלמנה ושבעת ילדיה ולהעמיד להם משענת, למען יוכלו להמשיך לגדול לתורה ולחופה ולמעשים טובים בדרכו של אביהם הצדיק. ובוודאי שיתפלל ממרומים על כל מי שיזכה לסייע לילדיו. והקב”ה בעל הנחמות ינחם את משפחתו מכריו והעיר כולה בבניין ציון וירושלים בב”א.
