מבצע הפלישה לנורמנדי ארע השבוע לפני 69 שנה ונחשב למבצע הנחיתה הימי הגדול בהיסטוריה. הפלישה של כוחות בעלות הברית לחוף נורמנדי מסמנת את התפנית הגדולה במלחמה נגד גרמניה, ואת ראשית הקץ של גרמניה הנאצית. על אחד מהמערכות הצבאיות החשובות בהיסטוריה שהובילו בס”ד לניצחון הגדול על הצורר הנאצי.
לא לחינם מבצע הפלישה לנורמנדי, או בשמו הרשמי מבצע אוברלורד ,נחשב לאחד מהחשובים שבמבצעי מלחמת העולם השנייה: נחיתתם של כוחות בעלות-הברית בחודש סיוון תש”ד בחוף נורמנדי שבצרפת, הוליכה לשחרור צרפת ובסופו של דבר להבסת גרמניה הנאצית. בנוסף היה זה מבצע הנחיתה הגדול בהיסטוריה הצבאית של המין האנושי.
עד לפלישה הייתה מעורבות כוחות היבשה של בעלות הברית המערביות במלחמה נגד גרמניה הנאצית ביבשת אירופה מוגבלת ביותר. מאז נפילת צרפת בקיץ של שנת ת”ש, עמדה בריטניה לבדה במערכה נגד גרמניה באירופה. במשך זמן מה עסקו הגרמנים בהכנות לפלישה לתחומה של בריטניה, ואף נתנו שם קוד למבצע, “ארי הים”. אך עמידתו האיתנה של חיל האוויר המלכותי ב”קרב על בריטניה” הניעה אותם לדחות את הרעיון בשנה, ושוב לעוד שנה, ובינתיים הצטרפו למלחמה ברית המועצות של רוסיה וארצות הברית. מרגע שהסכימו ביניהן בעלות-הברית כי מטרת המלחמה המרכזית שלהן באירופה היא כניעת גרמניה בלא תנאי והפלת המשטר הנאצי, היה ברור שיהיה עליהן לפלוש ליבשת אירופה. ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל דגל בפלישה לאיטליה – “שיפולי הבטן הרכים של אירופה,” כלשונו. אך האמריקאים דחו את הרעיון וקבעו כי רק נחיתה בחוף האטלנטי של אירופה באה בחשבון: דהיינו, בצרפת. איטליה נותרה בגדר זירת מלחמה משנית עד תום המלחמה.
בסוף הקיץ של שנת תש”ב הכירו הגרמנים בכך שתוכניתם לפלוש לבריטניה אינה עתידה להיות בת-ביצוע בעתיד הנראה לעין, ואילו פלישה בכיוון ההפוך, דהיינו לכיוונם, עתידה להתרחש בלי ספק. הם פתחו אפוא במבצע הבנייה הגדול ביותר בתולדות אירופה – הקמת “החומה האטלנטית” סביב “מבצר אירופה”, לכל אורך החוף הנתון לשליטה נאצית, מגבול צרפת עם ספרד ועד גבול גרמניה עם דנמרק. בשלב מסוים עבדו על הקמת החומה מעל 100,000 איש, רבים מהם עובדי כפייה. בחודש חשוון תש”ג הוטל הפיקוד על החומה על הגנרל הגרמני ארווין רומל (המוכר לנו כמי שפיקד על הכוחות הגרמניים שהיו אמורים לפלוש לא”י) שחזר כמה חודשים לפני כן מצפון אפריקה, שם הובסו כוחותיו, ופיקד עתה על כוחות גרמניה בצפון איטליה.
רומל השקיע מרץ רב בבניית הביצורים, אף שמפקדו הישיר קרל פון רונדשטט, מפקד פיקוד המערב הגרמני, לא בטח בהם כלל. היטלר סמך את ידו על תוכניות רומל, אשר כללו מכשולים ומוקשים רבים מספור בחוף הים עצמו, עמדות מקלעים במקומות שולטים מעל החוף, וארטילריה בעורף. כמו כן הוצפו שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף, כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים. רונדשטט היה סבור שיש להניח לבעלות הברית לפתוח בנחיתה, ואז להטיל נגדם עתודות חזקות; אך רומל בז לדעתו ופסק (בגיבויו של היטלר) כי הפלישה תיהדף על קו המים.
לבסוף, רצתה ההשגחה ורבים מן המפקדים הגרמנים לא נמצאו במפקדותיהם ביום הפלישה. רומל עצמו יצא לחופשה בגרמניה יומיים קודם לכן, ומפקדים רבים השתתפו בתרגיל צבאי שנערך ברואן, הרחק מהחזית. מפקד דיביזיית השריון הגרמני (פאנצר 21) היחידה שנמצאה במרחק סביר מאתר הפלישה – יצא לביקור אישי בפריס.
הכנות בעלות הברית לפלישה
כמה חודשים אחרי כניסת ארה”ב למלחמה החל מבצע “בולרו” – ריכוז כוחות אמריקניים אדירים בדרום אנגליה. עד תחילת חודש סיוון תש”ד הגיעו לבריטניה 2 מיליון אנשי צבא אמריקאים, ועוד רבע מיליון חיילים קנדים. בסוף שנת תש”ג קיבל הגנרל האמריקאי דווייט ד’ אייזנהאואר (לימים נשיא ארה”ב) את תפקיד המפקד העליון של כוחות בעלות-הברית בזירה האירופית. בעצה אחת עם מפקד המבצעים המשולבים הבריטי, לורד לואי מאונטבטן, הוחלט כי הפלישה תיערך בחוף נורמנדי, והוחל בתכנון מפורט של המבצע הצבאי המסובך בהיסטוריה.
הכנות היו מרובות ודקדקניות, ורוב הכוחות האמורים להשתתף בנחיתה עברו אימונים בלוחמה אמפיבית. הבריטים פיתחו טנקים ייעודיים מסוגים שונים, כמו טנקי מורג לפיצוץ מוקשים, טנקי להביור, טנקים אמפיביים ועוד.
בה בעת התנהלו מבצעי הטעיה מודיעיניים, שנועדו לבסס את אמונתם של הגרמנים בפלישה בפה דה קלה, החלק הצר ביותר של תעלת לה מנש. לצורך זה הוקמו בין השאר מחנות-דמה גדולים בדרום-מזרח אנגליה, בשעה שריכוז הכוחות העיקרי היה בדרום. תוכניות-שווא הודלפו לסוכנים גרמנים ידועים, ואפילו גנרל פטון האמריקאי התבקש לביים פליטת-פה פומבית על כך שהוא מתעתד להגיע לחוף דה קלה. היה בידי הגרמנים מידע רב למדי על הפלישה הצפויה ואף על מועדה המקורב, אבל המיקום הוסתר מהם היטב, וסיפק גורם הפתעה חשוב מאין כמוהו. לעומת זאת, בעלות הברית נהנו ממידע מודיעיני רב ומדויק, בין השאר הודות לפיצוח המכונה להצפנת מסרים “אניגמה”, ששימשה את הכוחות הגרמניים, ולמידע שמסרה המחתרת הצרפתית, הרזיסטנס.
קביעת המועד המדויק הייתה תלויה בשלושה גורמים שהיו בידי שמים, ולפיקוד בעלות-הברית לא הייתה כל שליטה בהם: שפל הים, שיחשוף לעין את המכשולים על קו החוף ובים עצמו; לילה שבו עולה הירח בשעה מאוחרת, כדי להבטיח את תנועת הכוחות המוטסים בחשכה, ועם זאת לספק להם מעט אור כאשר ייכנסו לפעולה על הקרקע; ומזג אוויר נוח ככל האפשר. מחמת שני הגורמים הראשונים, נקבע כי “חלון” הנחיתה הוא בין 5 ל- 7 ביוני 1944 למניינם; אם לא ינוצל, יהיה צורך לדחות את המבצע, אולי בחודש ימים. אך תחזית מזג האוויר לפרק זמן זה הייתה גרועה מאוד.
ההחלטה הכבדה מנשוא הייתה בידי הגנרל האמריקני אייזנהאואר. אם יורה לפתוח במבצע בתנאי מזג אוויר גרועים, אפשר שהוא יסתיים באסון עוד בטרם החל; אם ידחה אותו, לא תהיה שום אפשרות מעשית לשמור על הסודיות, שכן כל הנוגעים בדבר, עד לרמת החייל הפשוט, כבר תודרכו. מכל מקום, אייזנהאואר קבע כי מחמת מזג האוויר, לא תתבצע הנחיתה ב-5 ביוני. בבוקר אותו יום נמסר לו כי מזג האוויר ישתפר למשך יממה אחת בערך, החל מאותו ערב. אייזנהאואר פקד, בלב כבד, לפתוח במהלכי הפלישה.
עוד קודם לכן ניהלו חילות האוויר של בריטניה וארה”ב מערכת הפצצות כבדה, בעיקר על צמתי תחבורה ותקשורת, שהביאה להרס גשרים על הנהרות סן ולואר. מערכה זו בודדה את אזור הפלישה מפני הזרמת תגבורות גרמניות משאר חלקי צרפת ומגרמניה, ותרמה בכך תרומה חשובה מאין כמוה להצלחת המבצע. סך מטוסי הקרב של הלופט וואפה (חיל האוויר הגרמני) בצרפת ירד לכדי 800 מטוסי קרב שמישים. בעלות הברית איבדו כ-2,000 מטוסים במערכה האווירית המקדימה, שנמשכה כמה חודשים. קודם לפלישה ניתנה הוראה למחתרת הצרפתית לפגוע כמיטב יכולתה בקווי תחבורה ותקשורת גרמניים.
יום הפלישה
לפנות בוקר ניצב מול חופי נורמנדי הצי המלחמתי הגדול ביותר בהיסטוריה: 1,200 ספינות מלחמה, 4,126 נחתות ו-180 ספינות תובלה, תחת מטרייה אווירית של 10,000 מטוסי קרב והפצצה. בשעה 05:00 פתחו ספינות המלחמה בהרעשת חופי הנחיתה, לאורך קו חוף של 80 ק”מ. ספינות הנחיתה נשאו כוח של 132,500 איש, בפיקודו של הפילדמרשל הבריטי ברנרד מונטגומרי,(המוכר מסיכול פלישת הצבא הגרמני לא”י) אל חמישה חופי נחיתה. השניים הראשונים הוקצו לכוחות אמריקניים, הרביעי לקנדים, והשניים הנותרים לבריטים.
הנחיתה הראשונה תוכננה לשעה 06:30 בחופי אומהה ויוטה. הנחיתה באומהה החלה בשעה היעודה (שעת הש’), אך בחוף יוטה החלה הנחיתה למעשה מעט לפני 07:00. למזלם הונחתו האמריקאים במרחק כשני קילומטרים מהאתר המתוכנן, ולכן לא נתקלו במערך החזק שנמצא באתר המקורי, והתקדמותם הייתה קלה. בחוף אומהה, לעומת זאת, הייתה התנגדות הגרמנים עזה מאוד, מספר האבדות היה גדול, ובשלב מסוים אף ביקש מפקד הכוח, הגנרל האמריקאי עומר ברדלי, אישור לסגת. רצתה ההשגחה והשדר לא הגיע מיד לידי אייזנהאואר, ועד שמצא את דרכו אליו, כבר עלה בידי ברדלי לפרוץ פנימה מקו החוף, הודות לסיוע תותחי הצי ולאומץ לבם של אנשיו.
בחופיo האחרים נתקלו הבריטים והקנדים בהתנגדות ניכרת, אך גברו עליה, בעיקר הודות לטנקים הייעודיים שלהם. ההתקדמות פנימה מחופי גולד וג’ונו הייתה מהירה, אך בחוף סורד נבלמו הבריטים לפני שהגיעו למטרתם, העיר קאן. בהמשך התקיפה אותם דיביזיית הפאנצר 21 הגרמנית, והם הגיעו לבסוף לקאן רק כעבור שלושה ימים מהפלישה, אחרי שגברו על דיביזיית פאנצר גרמנית נוספת שהגיעה בינתיים.
דבר הפלישה נודע לעולם בשידור הרדיו הממלכתי הגרמני כבר בשעה 07:00, אך הבריטים הודיעו עליה רשמית רק כעבור שעתיים. ב-12:00 בישר צ’רצ’יל לבית הנבחרים הבריטי על הפלישה, ובשעה 18:00 מסר להם כי המבצע נחל הצלחה מדהימה.
ואכן, מלבד אי-כיבוש קאן, ולמרות ההתנגדות העזה בחוף אומהה, עלה בידי בעלות-הברית להשיג את יעדן המרכזי – דריסת רגל איתנה בחוף צרפת. בתוך זמן קצר הגיעו למקום שני נמלים מלאכותיים, שנקראו בשם הקוד מלברי, וסייעו לביסוס ראשי החוף. בעלות-הברית הזרימו עוד ועוד כוחות, ופתחו בתנועה אטית אך מתמדת אל תוך צרפת.
אבדותיהם של כוחות הברית היו קלות בהרבה מן ההערכה הראשונית. מקורות שונים מוסרים מספרים שונים, אך מוסכם כי מספר הנפגעים ב-24 השעות הראשונות לא עלה על 10,000, מזה 3,000 הרוגים; רובם היו אמריקאים שנפלו בחוף אומהה ובצניחות שלא עלו יפה. אבדות הגרמנים לא נמסרו רשמית מעולם, ונראה שנעו בין 4,000 ל-9,000 הרוגים ביממה זו. בסוף יוני דיווח רומל כי איבד עד אז 250,000 נפגעים, מהם 28 גנרלים.
לאחר מעשה
במחנה הגרמני השתררה אנדרלמוסיה. הגנרל הגרמני רונדשטט הודח מתפקידו, והגנרל רומל נפצע קשה בתאונה, כאשר ניסה רכבו לחמוק מתקיפת מטוסים.
מבצע הפלישה לנורמנדי היה אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר במלחמת העולם השנייה. החששות לפניו היו מרובים: סיכול הפלישה היה עולה לבעלות-הברית במחיר כבד בחיי אדם ובציוד, וחידוש הניסיון לא היה אפשרי מן הסתם אלא כעבור שנה, בקיץ תש”ה, לכל המוקדם. בהתחשב בתנאי מזג האוויר ובחששות מפני “החומה האטלנטית”, בקשיים המהותיים הכרוכים בניהולו של מבצע כה גדול ומורכב, ובעובדה שמבצעי נחיתה כה רבים בהיסטוריה הצבאית לא עלו יפה, או מכל מקום היו כרוכים בסיבוכים מרובים, ודאי שההחלטה על עריכתו בזמן ובמקום שנערך הייתה נועזת מאוד – אך בס”ד הצדיקה את עצמה.
הפלישה לנורמנדי הצליחה לפתוח חזית מערבית באירופה, ואילצה את גרמניה לפצל את כוחותיה בין שלוש חזיתות – כנגד ברית המועצות וכנגד בעלות הברית המערביות (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת והדומיניונים שלה, קנדה וכוחות צרפת החופשית), הן באיטליה והן בצרפת, דבר שהחליש את כוח עמידתה. היה זה ציון דרך חשוב בדרך לכניעתה של גרמניה הנאצית כעבור שנה.
הפלישה במספרים
156,000 חיילים מכוחות הברית השתתפו במבצע.
100,000 חיילים מכוחות צבא גרמניה השתתפו במבצע.
12,000 כלי טיס ו-6,900 כלי שיט השתתפו במבצע מצד כוחות ארה”ב.
10,260 נפגעים בצד של כוחות הברית, 2500 מביניהם הרוגים.
6,500 נפגעים בצד הגרמני, רובם הרוגים.
כ-1.1 מיליון חיילים הונחתו בחוף בתוך חודש ימים,יחד עם 200 אלף כלי רכב ו-750 אלף טונות של ציוד.
