השבוע לפני 14 שנים נמצאו שרידיה של הצוללת דקר. בכך באו אל קיצן 31 שנות חיפושים אחר הצוללת שאבד עימה הקשר. 69 איש נעלמו עם הצוללת ששקעה במצולות ושרידיהם לא נמצאו עד עצם היום הזה. מהו ההסבר לתעלומה? מה נעשה עם העגונות? על כך ועל עוד בשורות הבאות.
השבוע, 31 שנים וארבעה חודשים לאחר היעלמה, נמצאו שרידיה של צוללת “דקר” על ידי אוניית החיפוש של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בעומק 3 ק”מ על הנתיב לחיפה, במרחק 485 ק”מ מיעדה. בכך נסגר מעגל נוסף סביב אחת הפרשיות הכאובות שידעה הארץ והותירה אחריה כאב ויגון וסימני שאלה רבים.
הצוללת דקר
צוללת דקר הייתה אחת משלוש הצוללות שרכש חיל הים הישראלי בשנת תשכ”ה מבריטניה ואבדה בים התיכון בעת הפלגתה אל ישראל. צוללת הדקר שהושקה עוד בשנת תש”ה, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, תחת השם “טוטם”, שופצה ע”י הבריטים כעבור עשור, לאחר שהתגלו בה בעיות בטיחות. בשנת תש”כ הוחלט בחיל הים הישראלי להחליף את הצוללות הישנות בצוללות ה-T שנחשבו לגדולות, משוכללות ומהירות יותר, ביניהן צוללת דקר. על פי דרישות חיל הים, עברה הדקר שיפוצים יסודיים במספנות פורטסמות’ בבריטניה ובתחילת שנת תשכ”ז החלה הצוללת לפעול רשמית.
צוות הצוללת עבר סדרת אימונים בבסיס צוללות בסקוטלנד במשך חודשיים. במהלך האימונים, שנערכו תחת פיקוח של מומחים בריטים וישראלים, לא נתגלו תקלות והצוללת עברה את ניסויי הצלילה בהצלחה.
ההפלגה הראשונה והאחרונה
לאחר ימי החנוכה השל שנת תשכ”ח יצאה הדקר בהפלגת הבכורה שלה לישראל. על סיפונה היו 69 אנשי צוות, ובהם 11 קצינים. באמצע ההפלגה עגנה הספינה בגיברלטר לצרכי תדלוק ואספקה. על פי פקודות מפקדת חיל הים ערך מפקד הצוללת, יעקב רענן, אימונים שונים שכללו בין השאר אימוני צלילה.
במהלך הפלגתה שיגרה הצוללת תשדורות ביקורת כל 6 שעות וכל 12 שעות תשדורות שציינו את מיקומה המדויק. בחצות יום שני, כ”ד טבת תשכ”ח שידרה הצוללת את מיקומה בפעם האחרונה (דרומית-מזרחית לכרתים, כ-500 ק”מ מערבית לארץ ישראל). לאחר שלא נוצר קשר עם אנשי הצוות במשך יום שלם הוכרז מצב חירום והחלו חיפושים אחר הדקר. במבצע החיפושים הבינלאומי השתתפו כלי שיט רבים של חיל הים, מטוסי חיל האוויר, וכן כלי שיט ומטוסים של ארה”ב, בריטניה ומדינות האזור.
בבוקר יום שלישי, למחרת, החלו החיפושים אחר הצוללת ולאזור נשלחו מטוסים של חיל האוויר הישראלי כדי לסייע בחיפושים. הוכרז על מבצע חיפושים בינלאומי, בהנחה ובתקווה שהצוללת אולי לא הצליחה ליצור קשר ולכן עלתה על פני המים ואולי אף התקרבה לאחד החופים. נעשתה פנייה לבריטים ולצי השישי של ארצות הברית. האמריקאים שלחו ארבע משחתות לאזור, והבריטים שלחו ספינה ומטוס לאזור קפריסין. כל אוניות צי הסוחר הישראלי שהיו בקרבת האזור, הוזעקו לחיפושים. כך גם ספינות חיל הים: הצוללת הישראלית אח”י לווייתן ושתי ספינות טילים שהיו בדרכן משרבורג לישראל בדיוק באותו זמן. המשחתת אח”י יפו קיצרה את ביקורה בסיציליה ויצאה אף היא לאזור. הצוללת אח”י “דולפין” הגיעה לכרתים ממערב, נפגשה עם סטי”ל, וקיבלה פקודת חיפוש.
הפסקת החיפושים
לאחר ארבעה ימים של חיפושים הודיעה מפקדת החיפושים הבריטית בקפריסין כי “הסיכויים למציאתה של הדקר קרובים לאפס”, וכי מבצע החיפושים הבינלאומי יסתיים עם שקיעת השמש ב-31 בינואר למניינם. מבצע החיפושים הישראלי נמשך בכל זאת עוד ארבעה ימים, ולאחר ארבעה ימים נוספים של חיפושים בלתי נלאים, כאשר שקעה השמש נקראו כל ספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר לשוב לבסיסיהם ומבצע החיפוש אחר צוללת דקר הסתיים. בחיפושים השתתפו 38 כלי שיט שביצעו אלפי שעות סריקה. כלי השיט של חיל הים לבדם ביצעו 2,172 שעות ים במהלך החיפושים. כמו כן בוצעו 105 גיחות מטוסים. חודש לאחר מכן הודיע רשמית שר הביטחון כי הצוללת אבדה, על כל צוותה.
במשך השנים ערך חיל הים 25 מבצעים לאיתורה של הדקר. קביעת אזור החיפושים התבססה על מצוף הצוללת שנמצא בחופה של עזה, כשנה לאחר היעלמותה של הצוללת, בחורף תשכ”ט. ניתוח הצמחייה שנתגלה על המצוף העלה את הסברה כי הצוללת סטתה מנתיבה בכמה עשרות מיילים והיא שקעה במים רדודים יחסית. “תיאוריית הסטייה מהנתיב” הסתמכה גם על העובדה שהדקר הקדימה את לוח הזמנים ביומיים ומפקדה החליט לנצלם לאימונים. כתוצאה מכך בוצעו החיפושים באזור הים האיגאי, סביב איי רודוס וכרתים, וכן בחופי מצרים, צפון סיני ואזור אלכסנדריה.
חידוש החיפושים
בשנת תשנ”ז כעבור שלושה עשורים, לאחר שכל החיפושים עד כה העלו חרס, החליטה ועדה של חיל הים להתמקד בחיפושים באזור הנתיב המתוכנן של הצוללת. לשם כך נשכרה החברה האמריקנית “נאוטיקוס”, המתמחה בחיפוש בעומקים גדולים.
בעזרת ציוד מתוחכם, שכלל מכשיר מיוחד לניווט ולגילוי צוללות ואוניות הפועל באמצעות גלי קול ובסיוע רובוט תת-מימי, נמצאה הצוללת, כאמור השבוע לפני 14 שנים, בעומק של כ-3 ק”מ, בדיוק על נתיבה המתוכנן.
תקלה או חבלה?
לאחר ניתוח הממצאים שבוצע ע”י חברת “נאוטיקוס” ומומחי חיל הים ניתן היה לקבוע בוודאות שהצוללת טבעה כתוצאה מתקלה טכנית ולא כתוצאה מפעולה עוינת או התנגשות עם כלי שייט נוסף. הממצאים העלו עוד שהצוללת טבעה כתוצאה מחדירה של מים לחלקה הקדמי בזמן שצללה בעומק של כ-15 מטרים.
לאחר שנשלל לחלוטין הסיכוי למציאת שרידים מגופות אנשי הצוות הוחלט שלא למשות את חלקי הצוללת, פעולה מורכבת שהצריכה משאבים רבים, מלבד גשר הפיקוד בצוללת שנמשה מהמים והוצב במוזיאון חיל הים וההעפלה בחיפה.
מצוקת העגונות
16 מתוך 69 הנספים בטביעה היו נשואים ובעלי משפחות, והיעלמם הפך את נשותיהם לעגונות. למרות ההכרזה על אנשי “דקר” כמתים, לא ניתן היה להתיר אותן מעגינותן לפני שייבדקו היטב כל נסיבות הטביעה ותוסר לחלוטין האפשרות שאנשי הצוות עדיין חיים. צוותים מטעם הרבנות הראשית ביקרו בשייטת הצוללות ואף צללו בצוללת אח”י “לויתן”. כחמישה חודשים לאחר האסון, הוצאו תעודות פטירה לכל אנשי הצוות באישור הרבנות הראשית. הדבר נעשה כדי לאפשר לבני משפחותיהם לקבל פיצויים ממשרד הביטחון וכדי להסדיר את ענייני הירושה, אך על התעודות נכתב: “אישור זה אינו מהווה היתר עגונות“.
רק כשנה וחצי לאחר היעלמות הצוללת הותרו נשות אנשי הצוות מעגינותן ע”י הרבנות הראשית. בין יתר הנימוקים לפסיקה, נשללה האפשרות שהצוללת נפגעה בידי כוח עוין ונלקחו שבויים. פסק ההלכה התבסס בין השאר גם על הדו”ח של מפקד חיל הים, אלוף שלמה אראל. הבסיס לדיון ההלכתי התקיים סביב סוגיית ‘מים שאין להם סוף’ ובהסתמך על הנתון שרוב הצוללות הטובעות, לא מעלים אותם מיד ולכן אין סיכוי להציל משם איש.
לאן נעלמו חברי הצוות?
הסיבה האפשרית לאי השתמרותם של שרידי גופות הצוות, ע”פ מומחים רבים ממדינות שונות, נובעת מפריצת גוף הצוללת ושבירתו שחשפה את השרידים לפעילות ביולוגית במצולות, בדמות מספר סוגי דגים טורפים וסרטנים אשר תועדו באתר הטביעה. כמו”כ תנאי הסביבה הכוללים מצב של חוסר רוויה בסידן, בשילוב עם טמפרטורה גבוהה יחסית פגעו באפשרות להשתמרות העצמות לאורך זמן.
