השבוע לפני 68 שנים חגגו מיליונים ברחבי העולם, מאירופה ועד ארץ ישראל את הניצחון על אחד מגדולי אויביו של העם היהודי בכל הזמנים, הנאצים ימ”ש. גלי השמחה התפרצו עם היוודע דבר כניעתה המוחלטת של גרמניה הנאצית לכוחות בעלות הברית. התאריך מצוין מדי שנה בטקסים חגיגיים ברחבי העולם.
זה קרה השבוע ע”פ התאריך העברי. השמועה על כניעתם של כוחות צבא גרמניה הגיעה להמונים וחגיגות ענק פרצו במקומות רבים בעולם. היה זה אות לניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית ולסיומה הרשמי של מלחמת העולם השנייה. לעם היהודי ניצחון זה בא מאוחר מדי, לאחר שבעלות הברית התמהמהו מלפגוע במחנות ההשמדה, אך אין ספק שסבל רב ומוות בטוח נחסכו מיהודים רבים, מוכים ומזי רעב, ששהו במחנות, וכן מיהודים שהתגוררו במקומות שונים שטרם נכבשו בידי הנאצים והיו הבאים בתור ברשימת כיבושיהם הארוכה.
הכניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית התרחשה יום קודם בתאריך 7 במאי למניינם בעיר ריימס שבצרפת ונכנסה לתוקף כאמור למחרת. בעלות הברית החליטו להכריז על כך בפומבי רק ב-9 במאי. אך למרות תכנון זה דלפה הידיעה ברחבי אירופה, וחגיגות ענק פרצו עוד באותו יום, בעיקר בלונדון, שם יצאו לרחובות יותר ממיליון איש בתרועות שמחה. הלימודים בבתי הספר הופסקו, מפעלים רבים נסגרו ועובדיהם הצטרפו לחוגגים, ובכיכרות הערים הגדולות הותקנו רמקולים ובהם שודר נאום הניצחון של ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל, האיש שלדעת רבים היה באותה תקופה שליח ההשגחה העליונה בסירובו העיקש לנהל מו”מ עם היטלר ומי שהיה אחראי לגיבוש החזית המאוחדת נגד גרמניה, עד הניצחון בס”ד.
השמחה בארץ
בארץ ישראל, שנשלטה עדיין בידי בריטניה, הכריזה ממשלת המנדט על יום שבתון, חנינה למספר אסירים על עבירות מרקע פוליטי, תהלוכות והנפת דגלים. בקרב היישוב היהודי השמחה הקיפה את כל שדרות הציבור. תהלוכות ועצרות שמחה התקיימו ביישובים רבים. התהלוכה הגדולה ביותר התקיימה בתל-אביב ומעריכים שכמעט שליש מבני היישוב השתתפו בה. כמה מפתיע לציין שבקרב הערבים בארץ ישראל נרשמה התייחסות אדישה לניצחון…
שמחת הדוב הרוסי
כמו בכל דבר, מחובתם של הרוסים להיות יוצאים מן הכלל, כך בעוד שבמדינות מערב אירופה נחגג יום זה ב-8 במאי למניינם, הרי שבגוש המזרחי בראשות ברית המועצות נחוג יום זה ב-9 במאי. הסיבה האמיתית לאיחור של הרוסים בחגיגות הניצחון קשור לזמן חתימת הכניעה, כאשר בעוד עם כוחות המערב נחתם הסכם הכניעה בתאריך 8 במאי. הרי שעם הצבא האדם הסובייטי נחתם הסכם הכניעה רק ב-9 במאי.
בברית המועצות הייתה השמחה אדירה והחגיגות נמשכו שלושה ימים. את חוויית השמחה בברית המועצות העצימו תחושת ההקלה העצומה שחשה מדינה ששילמה מחיר-דמים כבד מנשוא במלחמה – 25 מיליון קורבנות – ביניהם אזרחים רבים ומיליוני חיילים בצבא האדום בניצחון.
עד היום מציינים אותו למחרת, ב-9 במאי, ברוסיה ובמדינות שהיו שייכות בעבר לברית המועצות. בהקשר זה מעניין לציין שדווקא בישראל מציינים יום זה בתאריך הרוסי דוקא. הסיבה הנעוצה בגל העלייה הגדול בשנות התשעים ממדינות ברית המועצות לשעבר, שהביא איתו קשישים רבים, לוחמים יהודיים בצבאות בעלות הברית בכלל, ובצבא האדום בפרט.
עוד מעניין לציין, שלאמתו של דבר מלחמת העולם לא הסתיימה באופן מוחלט בתאריך זה, אלא רק כעבור שבוע, עם כניעתם של כוחות הצבא היפני, שכידוע היו בני בריתם של הנאצים ונלחמו לצידם.
הכניעה
כאמור, חגיגות השמחה קשורות בכניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית, באותו יום. גרמניה הנאצית התמוטטה אל מול התקדמות הצבא האדום ממזרח וצבאות בעלות הברית ממערב. באמצע חודש אייר תש”ה החלו כוחות הצבא האדום לחדור לברלין.
ביום י”ז אייר שלח יד בנפשו הצורר והפיהרר אדולף היטלר ימ”ש, יחד עם אשתו הטריה, בבונקר הפיקוד בברלין. בצוואתו הפוליטית הצדיק היטלר את התפשטות גרמניה למזרח, האשים במפלה את היהודים, והוקיע את ראשי הצבא והמפלגה כבוגדים. הוא הרגיש או ידע שקציניו הבכירים נואשו מהמלחמה והם מתכוונים לנהל משא ומתן עם בעלות הברית. היטלר מינה את האדמירל קארל דניץ, מפקד הצוללות, ליורשו כנשיא המדינה, ואת הצורר יוזף גבלס לקאנצלר גרמניה, שהוא התפקיד של השליט בפועל. למחרת פורסם ברדיו הגרמני שהיטלר נהרג כביכול בקרב מול הצבא האדום. המטרה הייתה ככל הנראה להאדיר את שמו כגיבור שמת מות גיבורים.
בי”ט אייר, יומיים לאחר מותו של הצורר, העיר ברלין נכנעה לסובייטים, ודגל המגל והפטיש של ברית המועצות הונף מעל בניין הרייכסטאג של הפרלמנט הגרמני.
לאחר נפילתה של ברלין, הגיעה משלחת בראשות מפקד הצי הגרמני האנס גאורג פון פריידבורג. למפקדתו של הפילדמרשל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי, בצפון-מערב גרמניה הכבושה. הגנרל מונטגומרי התפרסם כמי שפיקד שלוש שנים מוקדם יותר על הצבא הבריטי באזור צפון אפריקה, מצרים וארץ ישראל והביס בס”ד את כוחות הצבא הגרמני שהתכוון לכבוש למעשה את מזרח התיכון ולהחיל כידוע את “הפיתרון הסופי” ח”ו גם אל יהודי ארץ ישראל.
הפחד מהדוב הרוסי
הגרמנים ביקשו ממונטגומרי שיקבל את כניעת הכוחות הגרמניים הנסוגים מפני הסובייטים, אולם מונטגומרי סירב לדון בגורל הכוחות הנמצאים בחזית הסובייטית, ודרש את כניעת הכוחות שנמצאים בחזית שלו בלבד. לא לחינם עשו הקצינים הגרמנים מאמצים ניכרים “ליפול” לידי כוחות המערב, ולא חלילה לידיהם של הסובייטים. השמועות על אכזריותם הנוראה של חיילי הצבא האדום, צמאי הנקם על כל מה שעוללו להם הנאצים בשטחי ברית המועצות, פשטו במהרה ברחבי גרמניה המובסת ועוררו בהלה עצומה בקרב האזרחים הגרמנים, שהחלו לנוס בהמוניהם היישר לידי כוחות בריטניה וארה”ב.
לבסוף, אחרי שפון פריידבורג חזר למפקדה הגרמנית וקיבל אישור הוא שב למפקדתו של מונטגומרי בסוף חודש אייר, שם חתם על כניעה ללא תנאי של הכוחות הגרמניים המוצבים בהולנד, בצפון-מערב גרמניה ובדנמרק, בשעה 08:00 (לפי שעון הקיץ הבריטי). מונטגומרי ארגן טקס פומבי לעיני התקשורת, בין השאר כדי ליטול חלק מהתהילה של דווייט אייזנהאואר האמריקני. כניעה דומה, אך פחות מתוקשרת, התקיימה למחרת בדרום גרמניה.
פון פריידבורג טס ממפקדתו של מונטגומרי למפקדתו של אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה ומי שהיה לימים נשיא ארה”ב, בעיר ריימס שבצפון מזרח צרפת. וכעבור יומיים שלח דניץ למפקדה האמריקנית את הגנרל הגרמני אלפרד יודל, ונתן לו את הסמכות הבלעדית לחתום על כניעה. יודל ניסה להגיע עם האמריקאים להסכם נפרד, או לפחות להרוויח זמן שבו כמה שיותר חיילים גרמניים ייכנעו לאמריקנים או לבריטים, רק לא לסובייטים. אולם אייזנהאואר הבטיח לסובייטים שהוא לא יחתום על הסכם נפרד והבהיר זאת לגרמנים. אייזנהאואר סירב להיפגש עם המשלחת הגרמנית עד שיחתם הסכם כניעה ללא כל תנאי.
בסופו של היום, לאחר שיודל נואש מניסיונותיו להגיע להסכם נפרד עם ארצות הברית ובריטניה, הוא הסכים לקבל את הנוסח שהכתיב אייזנהאואר לכניעה, כשההישג היחידי היה דחיית כניסת הכניעה לתוקף בכמעט שתי יממות, דבר שאפשר מעבר של עוד ועוד חיילים ואזרחים גרמנים מהחזית המזרחית, שנכבשה בידי כוחות הצבא האדום, לעבר החזית המערבית שהייתה תחת חסותם של כוחות ארה”ב ובריטניה .
הכניעה הרשמית באשמורת הבוקר
כתב הכניעה הצבאית נחתם באשמורת הבוקר של 8 במאי בשעה 02:41 לפנות בוקר. הכוחות הגרמנים הסכימו לכניעה ללא תנאי, הן למפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית, והן לפיקוד הסובייטי העליון, החל מהיום שלמחרת בשעה 23:01 (לפי זמן מרכז אירופה). מטעם הגרמנים חתם הגנרל יודל, מטעם המפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית באירופה חתם הגנרל סמית, ובנוסף חתם גנרל רוסי, וגנרל צרפתי חתם כעד. אחרי החתימה הכריז יודל במבט מושפל: “עם חתימת הסכם זה, העם הגרמני וכוחותיו המזוינים נתונים בידי המנצחים – לשבט או לחסד.”
אולם לאחר החתימה התברר שהסובייטים, שחששו שהגרמנים יצליחו להפסיק את הלחימה רק בחזית המערבית ובלא התחייבות לחזית המזרחית הנמצאת בשטחם, לא היו מרוצים מנוסח ההסכם, ומכך שהוא נחתם במפקדה של אייזנהאואר האמריקני. לכן הם דרשו חתימה נוספת על נוסח מתוקן, בברלין. למעשה הסתייגותם הגיעה רק אחרי שנכתב ונחתם כתב הכניעה, אולם הם לא ויתרו, ולמחרת, מעט לפני חצות, נחתם כתב כניעה שני, בברלין, הכבושה על ידי הצבא האדום. מהצד הגרמני כתב הכניעה נחתם על ידי וילהלם קייטל, פון פריידבורג, והגנרל האנס יורגן שטומפף. בשם מפקדת בעלות הברית באירופה חתם המרשל האווירי הבריטי ארתור טדרף ובשם הפיקוד הסובייטי המרשל גיאורגי ז’וקוב, מי שהיה המפקד הכללי של הכוחות הסובייטים ואחד מגיבורי מלחמת העולם השנייה.
כאמור, בתחילה הוחלט לפרסם את דבר הכניעה רק לקראת היום למחרת-9 במאי, בהודעה רשמית של מנהיגי המדינות, ונציגי העיתונות שנכחו בכניעה בעיר ריימס התבקשו לשמור את דבר הכניעה בסוד. אולם אחד העיתונאים המשתייך לסוכנות הידיעות אסושייטד פרס אדוארד קנדי הפר את הסיכום והפיץ במברק את דבר הכניעה, וכך נפוצה הידיעה במערב לפני הזמן המתוכנן, ועד היום נחוג היום באירופה באותו יום.
למרות הכניעה, התנהל עוד קרב גדול אחד באירופה – הקרב על פראג, שם נמשכו הקרבות זמן מה. מסתבר שהתפוררות הצבא הגרמני פגעה באחידות וביכולת לאכוף את ההחלטות באופן מוחלט על הכוחות בשטח. במהלך הקרב שוחררה העיר פראג מידי הגרמנים וכל חיילי הצבא הגרמני שלחמו במקום נהרגו או נשבו.
כך בא הקץ על “הרייך הגרמני בעל אלף השנים“, כפי שהבטיח העריץ היטלר, 12 שנים לאחר הקמתו.
