השבוע לפני 52 שנים נפתח בירושלים משפטו של הארכי רוצח אדולף אוטו אייכמן ימ”ש, שהיה אחראי ישירות לרציחתם של מאות אלפי יהודים בימי מלחמת העולם השנייה. המשפט עורר הדים עצומים בארץ ובעולם כולו, ועדותם של ניצולי השואה במהלך המשפט זעזעו את הציבור כולו.
משפטו של אייכמן נערך במרכז ירושלים בפני חברי בית המשפט המחוזי ואל מול עיניהם של מאות נוכחים, ביניהם ניצולי שואה רבים, שהיו עדים לזוועות שבוצעו תחת פיקודו של האיש ועתה באו להטיל מבט אשם ברוצח. חלקם אף מסרו עדות מעל דוכן העדים.
החטיפה
ראשיתו של התהליך המשפטי החל כשנה קודם לכן בלכידתו של הרוצח אייכמן במקום מגוריו בארגנטינה, אליה נמלט לאחר המלחמה ושם חי תחת זהות בדויה בשם ריכרדו קלמנט. במבצע נועז ומורכב שניהל ה”מוסד” הישראלי, שהיה אז בראשית דרכו. ממשלת ארגנטינה הגישה תלונה רשמית למועצת הביטחון של האומות המאוחדות, וזו גינתה את החטיפה אך הכירה בצורך להעמיד את אייכמן למשפט.
עם הבאתו לארץ הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון לכנסת על לכידתו של אדולף אייכמן: “עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן-מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו ‘הפתרון הסופי של בעיית היהודים’, כלומר – השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש”י–1950“.
מעלליו של האיש
אייכמן, היה ראש אגף המבצעים של האס-אס ועמד מאחורי הפעלת התוכנית הנאצית להשמדת יהודי אירופה. כאשר יחידות הרצח הניידות של הנאצים, ה”איינזצגרופן|”, החלו בהשמדתם של יהודי ברית-המועצות ארגן אייכמן את גירוש היהודים ממרכז אירופה למחנות ההשמדה במזרח. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח וכמעט חצי מיליון איש נשלחו אל מותם. בתחילת שנת תש”ב, לאחר ועידת “ואנזה, שהוכנה ואורגנה על-ידי אייכמן ושבה סוכם על “הפתרון הסופי” להשמדת יהודי אירופה, הוענקו לאייכמן בידי המשטר הנאצי סמכויות נרחבות לנהל את העברת יהודי אירופה למחנות המוות.
בבית המשפט הואשם אייכמן בביצוע פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה וחברות ב”ארגון עוין”, שהן עבירות לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם משנת 1950. השופטים במשפט היו משה לנדוי, ד”ר בנימין הלוי ויצחק רווה.
בשנת תשכ”א, השבוע לפני 52 שנים, נעמד התובע הראשי גדעון האוזנר מעל דוכן התביעה ופתח את דבריו בנאום דרמטי, שזכה לכינוי נאום “אני מאשים”. בין היתר אמר אמר, “במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם – אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא”.
כתב האישום כולל 15 סעיפים ובהם: פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה וחברות בארגונים עוינים “אס אס, ““אס דה” ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג. בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע כנגד עמים אחרים כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד.
מהלך המשפט
על הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד”ר רוברט סרווציוס, מי שהגן על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג שנערכו נגד בכירי המשטר הנאצי מיד לאחר המלחמה. החוק הישראלי לא אפשר לעורך דין זר לייצג נתבע בבית משפט ישראלי, אולם מכיוון שאף עורך דין ישראלי לא היה מוכן לשמש כסנגורו של אייכמן, נעשה תיקון בחוק שאפשר ייצוג זה. במשפט טען אייכמן שרק ציית לפקודות, אך בריאיון שנתן בשנת תשי”ז הודה: “לו היינו מצליחים להרוג את כולם […] הייתי מאושר”.
בית-המשפט שמע יותר מ-100 עדים ועיין ביותר מ-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. עדי התביעה היו ניצולי המחנות ואזורי הכיבוש השונים, רובם כאלו שעלו לישראל, ביניהם היה הסופר ק. צטניק שהתעלף על דוכן העדים עם תחילת עדותו. עדים כמוהו נועדו להמחיש את זוועות השואה כעדות רקע: לא היה להם קשר ישיר עם אייכמן וחלקם כלל לא ידע על קיומו בזמן השואה. עדותם שירתה גם את ההיבט החינוכי וההיסטורי, להחדיר את תודעת השואה בקרב הציבור בארץ ובעולם.
עדים אחרים היו כאלו שנפגשו אישית עם אייכמן בזמן המלחמה בניסיון להציל יהודים, בהם היו כומר גרמני אנטי-נאצי שניסה להציל יהודים מומרים מידי אייכמן ויואל ברנד ואשתו הנזי, אנשי ועדת העזרה וההצלה שניהלו משא-ומתן עם אייכמן בניסיון להציל את קהילת יהדות הונגריה. כמו כן הופיעו מספר עדים שראיינו לאחר המלחמה את ראשי הממשל הנאצי והס”ס, ביניהם היה הפסיכולוג היהודי גוסטב מארק גילברט, שניהל שיחות עם נאצים בכירים בעת משפטי נירנברג, בהם גרינג והס. הוא העיד כי סגנו של היטלר ,הרמן גרינג, רודולף הס ונאצים בכירים נוספים מנו בפניו את אייכמן עם האחראים הראשיים להשמדת היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.
התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש להשמדת יהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמדת העם כולו. הסנגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה ולטעון כי הוא היה “בורג קטן במערכת”. הסניגוריה טענה, כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי ולא יכול היה להפר אותן בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע, כי ניתן היה לסרב לפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי אייכמן, גם אילו היה רק פקיד צייתן, אסור היה לו לבצע פקודות של רצח.
גזר הדין
בפסק הדין נקבע כי הוכח שאייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטאליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי, גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה.
פסק הדין, המכיל מאות עמודים, הוקרא במלואו במשך שלושה ימים רצופים בבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק הדין הורשע אייכמן בכל 15 סעיפי כתב האישום. לאורך כל הדיונים ישב הרוצח בתוך תא זכוכית מיוחד והאזין בפנים קפואות להאשמות נגדו, באמצעות אוזניות מיוחדות לתרגום סימולטני.
בתום הדיונים המשפטיים שנמשכו למעלה משנה נגזר על אייכמן דין מוות. עונשו היה גזר-דין מוות הראשון והיחיד בתולדות מדינת ישראל. ערעורו של אייכמן לבית-המשפט העליון נדחה, ולאחריו הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה. גופתו נשרפה ואפרה פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, זאת על מנת שלא ליצור אתר אפשרי לעלייה לרגל לניאו-נאצים בגרמניה ובעולם.
ההדים שעורר המשפט
למשפט יוחסה משמעות רבה בישראל, ראשית בעצם העובדה שאדם בעל עמדה בכירה בשלטון הנאצי הובא בפני בית משפט ישראלי ודינו נגזר, וכן משום חשיפתו של הציבור הרחב לתיאור מאורעות השואה באופן בלתי אמצעי מפיהם של הניצולים במהלך המשפט.
עדויות ניצולי השואה זעזעו את הציבור ועוררו רושם עז בארץ, ורבים האזינו לדיונים המשפטיים כדי לשמוע את העדויות ולקרוא עליהן בעיתונים. עד אז לא הרבו לשמוע בארץ את עדויות ניצולי השואה וחלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר.
משפט אייכמן זכה להתייחסות נרחבת בתקשורת הישראלית ואף באמצעי התקשורת הבינלאומיים, בעיקר בשלבים הראשונים שלו ובפסק הדין בסיומו. בעולם ציינו את המשפט כמאורע הבא לעשות צדק היסטורי, כשהקורבן דן את תליינו. אולם, יש שטענו שמבחינה משפטית, למדינת ישראל לא הייתה הזכות לדון את אייכמן והוא היה צריך להישפט בפני בית דין נייטרלי או בינלאומי.
