עשור לאסון התרסקות מעבורת החלל ‘קולומביה’. שבעה אסטרונאוטים ביניהם, כידוע, היה הישראלי אילן רמון ז”ל, מצאו את מותם. בימים אלה, נחשפים פרטים חדשים אודות ההתרסקות. אחד מחברי צוות המשימה בווידוי מסעיר: “גילינו את התקלה בעת ההמראה ושקלנו האם לספר לחברי הצוות שגורלם נחרץ. במחשבה שנייה העדפנו להעלים את המידע כדי שהאסטרונאוטים יוכלו לשהות שם ללא דאגה.”
על מעבורת החלל, ועל האסון הגדול שזעזע את העולם כולו.
רבים מאיתנו זוכרים בוודאי היכן היו בשעת קבלת הידיעה המחרידה והמעציבה על אסון מעבורת החלל “קולובמיה”.זה קרה ב – כ”ט בשבט התשס”ג 1/2/2003. השעה, ארבע אחר הצהרים.
אלפי אנשים בהם בני משפחה, כתבי עיתונות וצוות מורחב של צלמים – גדשו את מתחם הנחיתה שבמרכז החלל “קנדי” שבפלורידה. כולם ציפו לרגע הנחיתה של מעבורת החלל ובה שבעת האסטרונאוטים. בני המשפחה, מהם נפרדו האסטרונאוטים שבועיים קודם לכן, חיכו בקוצר רוח אך בתחושה אופטימית. וכולם עמדו ערוכים מחכים ומצפים.
הרגעים הבאים, היו מצמררים. פיצוץ אדיר נשמע מעל טקסס. גוש גדול של אש נצפה בשמים, הוא החל להתפרק והותיר שובלי עשן. צלמים זריזים הספיקו לקלוט את הדרמה, ואט, אט, חדרה לתודעתם האמת המרה. הייתה זו המעבורת לה הם ציפו כל כך…
עם ישראל , אמריקה, והעולם כולו שקע בדממת הלם וכאב.
ידענו הכל..
כמה דקות לפני האסון, הרגישו כולם במרכז הבקרה, שמשהו נורא קרה. המסכים הענקיים שניצבו שם העבירו בשידור חי את הנחיתה, אבל היה מתח סמוי באוויר. היו לחשושים וגם דמעות. רק מעטים מבין חברי הצוות היו שותפים לדרמה וחשו את האסון מתקרב. הם ידעו שהקשר עם המעבורת נותק ! השדר האחרון הגיע זמן קצר קודם לכן והועברה להם הנחיה להיערך לנחיתה. אך התשובה החיובית שלה ציפו, לא ניתנה מעולם. אחד האסטרונאוטים שהיה במרכז הבקרה, החל ליצור קשר במכשיר חלופי עם צוות המעבורת. לאחר שחזר על הקריאה עשרות פעמים ולא זכה למענה, הבינו כולם שהגרוע מכל קרה.
עשור אחר התרסקות “קולומביה”, חושפים אנשי הפיקוח של נאס”א עובדה מדהימה. הם ידעו על קיומו של תרחיש העלול להוות סכנה. ואז חשפו את התלבטויותיהם ואת ההחלטה הקשה שעמדה בפניהם ברגעים הקריטיים שלפני הנחיתה – האם לספר לאסטרונאוטים, בהם אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, כי הם עומדים להתרסק..
ווין הייל, ששנים מאוחר יותר הפך למנהל תכניות מעבורות חלל, כתב כיצד נאבק בשאלה המוסרית שניצבה לפניו: “אחרי שדנו עם צוות ניהול המשימה על הנזק האפשרי לחללית, מנהל הטיסה, ג’ון הרפולד אמר לי מה דעתו: ‘אתה יודע’, אמר, ‘אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות למול הנזק שנגרם להגנה התרמית המערכתית. אם היא נפגעה, עדיף להם לא לדעת. אתה לא חושב שזה יהיה מוטב עבורם למות באופן בלתי צפוי מאשר לדעת את העתיד לקרות להם?”
דממה שררה בחדר הפיקוח.”קולומביה” התרסקה מעל טקסס, וחלקיה התפזרו למרחק של מאות קילומטרים.
.
חיפושים
למעלה משנתיים נמשכה חקירת ההתרסקות. במשך זמן רב נאספו אלפי פיסות שהתפזרו ברחבי טקסס ולואיזיאנה, החל מברגים וכלה בחלקים בגודל מטרים אחדים. צוותות של מחפשים שכללו אלפי אנשים – מתנדבים, אנשי סוכנויות פדראליות ורשויות מקומיות, ואף אסירים – סרקו רצועה של שטחי בור ויערות סביב אזור פיזור השברים העיקרי. עשרות כלי טיס קלים ומסוקים סרקו מהאוויר רצועה נוספת רחוקה מאזור הפיזור העיקרי. בתחילה נעשה שימוש בציוד גילוי מתוחכם, כולל מטוסי לוקהיד U-2, אך התברר שקשה להבחין בין שברי המעבורת לעצמים אחרים, והמטוסים הסתפקו בסריקה חזותית. בסך הכל, נמצאו מעל 84,000 פיסות מן המעבורת, המהוות 38% מן המשקל היבש המקורי של המעבורת. החיפושים התמקדו בקופסת איסוף הנתונים של המעבורת למרות שהסיכוי שהנתונים נשמרו אחרי נפילה של 60 קילומטר היה קלוש. ועדת החקירה מיפתה את כל המקומות שבהם נמצאו שרידים ואת משקלם. לאחר מכן העלו במחשב את הנתונים בעזרתם אפשר היה למצוא את האזור בו היה עשוי ליפול עצם במשקל של קופסת הנתונים. צוות חיפוש שנשלח לאזור מצא את הקופסה שבניגוד למצופה לא ניזוקה באופן משמעותי.
וכך, במאמץ אדיר, נאספו שרידיה של המעבורות ורוכזו לאולם אחד גדול ושמשו כחומר לחקירה המסועפת.
פיסת קצף קטנה
בשעת מעשה, לא ידע אף גורם בוודאות, מה הסיבה להתפוצצות. אך מספר מהנדסים במרכז החלל ג’ונסון, היו משוכנעים שיש בידם מידע בנושא. לטענתם, הם אפילו התריעו על הסכנה בפני הממונים עליהם – אך אלה העדיפו להתעלם מקריאת האזהרה..
רודני רוצ’ה, היה אחד מהמהנדסים שהיו באותו בוקר בחדר הבקרה. כשהנתונים מהמעבורת חדלו מלהגיע – התרכז בעיקר בהצטברות החריגה שעל אחד החיישנים. הוא וכמה מחבריו חשדו שמשהו אינו כשורה. צילומי וידאו מעורפלים הראו, שחלק מהמיגון של מכל הדלק ניתק ופגע בכנף השמאלית של החללית עם שיגורה. הם לא ידעו אם הפגיעה גרמה לנזק. באותה עת, לנאס”א לא היו אפשרויות לתיקון הפגיעה, שכן “קולומביה” הייתה רחוקה מתחנת החלל הבינלאומית הקבועה. לחללית לא הייתה זרוע רובוטית שאיפשרה לבחון את הכנף שנפגע, לכאורה. גם לא הייתה אפשרות לשלוח חללית נוספת שתחלץ את הצוות.
בסופו של דבר התבררה האמת כולה: 81.7 שניות לאחר השיגור, נפרדה פיסת קצף בידוד מהצד השמאלי של החלק המחבר את מכל הדלק החיצוני למעבורת, ושתי עשיריות שנייה מאוחר יותר פגעה בשפת הכנף בחציה התחתון ויצרה פירצה. פיסת הקצף שהייתה באורך 50 – 70 ס”מ, ברוחב 30 – 45 ס”מ ובמשקל כ־760 גרם בסך הכל, פגעה במעבורת במהירות 600 – 900 קמ”ש.
הפגיעה לא נראתה במהלך השיגור, והתגלתה רק יום למחרת, במהלך ניתוח של צילומי השיגור. במהלך הנחיתה חדר אוויר לוהט (כנראה בטמפרטורה של יותר מ־2,700 מעלות צלזיוס) אל הפרצה, התיך את שלדת האלומיניום של הכנף השמאלית וגרם להחלשתה. העומסים האווירודינמיים גרמו לקריסת הכנף ואובדן שליטה על המעבורת. גוף המעבורת התגלגל באוויר ללא שליטה, כאשר מגיני החום שלו, הנמצאים בעיקר בתחתיתו, כבר לא מופנים אל האזורים החמים ביותר. כתוצאה מכך, התפרקה המעבורת.
תכנית אפולו
לרבים מאיתנו נשמע חקר החלל כפרוייקט דמיוני, תחרות בין מדינות יריבות. לא הרבה יודעים שסיבות אלו ועוד, המריצו את המדינות ליצור מעבורות חלל, שהיוו את עמוד הפעילות המרכזי מסביבו של כדור הארץ.
הראשונה שהצליחה לשגר אדם לחלל הייתה דווקא רוסיה. היא הייתה חייבת להוכיח את יכולותיה לעולם כולו וזאת בעקבות הלחץ והמתח ששרר בין מעצמות העל. ואכן, הקוסמונאוטים הרוסיים הובילו לפריצת דרך משמעותית בהישגים של מדינתם והעלה אותם לכותרות הראשיות. אולם לא לזמן רב. תקופה קצרה לאחר מכן, התרגש העולם כולו לשמע בשורתו של נשיא ארה”ב, בו הוא מודיע על נחיתת האדם הראשון על הירח באמצעות החללית המפורסמת אפולו 11. או אז הוגשמה המטרה והדגל האמריקאי שהתנוסס בחלל כמעט והביס את כבודה של רוסיה.
עד לימים אלו, היווה חקר החלל תעלומה לא נודעת, שמועות הילכו על יצורים שונים החגים בליל ועל שדונים מסתוריים השולטים במעברים של שביל החלב. סקרנות העולם כולו, הייתה רבה. התברר, בסופו של דבר, כי הכל עורבא פרח ולכאורה התוצאה לא הצדיקה את ההשקעה העצומה. אלא שהסקרנות האנושית גוברת על כל דמיון, ובתום תוכנית אפולו, חיפשה סוכנות החלל האמריקאית פרויקט חדש. מדובר במיזם שימשיך את המחקר שנעשה בתוכנית הקודמת לירח, ובסופו של דבר שיגור אסטרונאוטים אל המאדים. כל זה דרש בניית רכב חלל שיעביר ציוד ואסטרונאוטים אל התחנות ובחזרה מהן ושיהיה רב-פעמי כדי לחסוך בעלויות.
רכב החלל
עם זאת, תוכניות גרנדיוזיות אלה לא עלו בקנה אחד עם המציאות הפוליטית של שנות השבעים. הנשיא ג’ונסון, היה עסוק בתוכניות חברתיות. מחליפו, ניקסון, גם הוא לא נלהב להוציא מיליארדי דולרים לתוכנית חלל שאפתנית. הוא הורה לקצץ את תקציב נאס”א למינימום האפשרי. כל מה שנותר מהתוכנית הגדולה היה מעבורת חלל, ללא תחנת חלל לשרת. עקב כך, פיתחה נאס”א תוכנית לשימוש במעבורת חלל כאמצעי בפני עצמו.
כאמור, ניקסון הטיל ספק בתועלת שבטיסות חלל מאוישות. לאור זאת, טענה נאס”א שאם המעבורת תבצע את כל השיגורים הממשלתיים והפרטיים, העלות הכוללת של תחזוקת מערך הלוויינים תרד משמעותית. ביצוע כל השיגורים האלו דרש לפחות 50 שיגורי מעבורת בשנה, כמות מספיקה כדי להצדיק אותה מבחינה כלכלית.
אך בסופו של דבר אישר ניקסון את התוכנית, לא בגלל טענות נאס”א, אלא משום שידע שתוכנית בסדר גודל כזה תשפר את התעסוקה במדינות בהן היא התנהלה, בשנת בחירות כמו 1972, וכן כדי לעמוד בתחרות מול ברית המועצות דאז.
המעבורות
ששה רכבי חלל ייצרה נאס”א. הראשונה הייתה “אנטרפרייז“, שנבנתה כדי לנסות את מערכת הנחיתה. היא נישאה על גבי בואינג 747, ממנו שוחררה ונחתה בכוחות עצמה.
המעבורת הראשונה שטסה לחלל הייתה “קולומביה“. מאז מסעה הראשון של “קולומביה” לחלל, נבנו ארבע מעבורות חלל נוספות: “צ’לנג’ר“, שבנייתה הושלמה ב־1982, ואשר התפוצצה בעת שיגורה ארבע שנים אחר כך; “דיסקברי“, שנבנתה ב־1983; “אטלנטיס“, שהושקה שנתיים אחר כך; ולבסוף “אנדוור“, שהחליפה את ה”צ’לנג’ר” ב־1991. עם תחילת הקמת תחנת החלל הבינלאומית, עסקו “דיסקברי”, “אטלנטיס” ו”אנדוור” בעיקר בבנייתה, ו”קולומביה” הייתה היחידה שהמשיכה לעסוק במחקר מדעי. הסיבה לכך היא, שבגלל היותה מעבורת החלל הראשונה, הועמסה הקולומביה במכשור מדידה רב כדי לבדוק את תגובותיה. בנוסף, שלדתה הייתה מסיבית יותר וכבדה יותר מזו של המעבורות שבאו אחריה. כתוצאה מכך, היה משקלה גדול יותר, מה שמנע ממנה מלהגיע לגובה מספיק כדי להגיע לתחנת החלל. עובדה זו הייתה קריטית עבור אנשי הצוות שנלכדו בתוכה ללא אפשרות לתקן את הנזק שנגרם למעבורת שלהם.
תחנת החלל
הפרוייקט המשמעותי הבא, לאחר הקמת המעבורות, היה הקמת תחנת חלל שתאויש באופן קבוע באסטרונאוטים מתחלפים שישוגרו בחלליות. במסגרת תוכנית זו, הוקמה תחנת החלל הבינלאומית שמאוישת וצוותה מתחלף בממוצע בכל חצי שנה. בהקמת התחנה השתתפו מדינות רבות ולכל מדינה יש חלק אחר בתפעול התחנה. ה”קולמביה” לא יכלה להגיע לתחנת החלל בכדי לתקן את התקלה וזאת עקב משקלה העצום שלא אפשר לה להתרומם לגובה התחנה.
רוצים לראות את תחנת החלל?
לא רבים יודעים, שאפשר למעשה, לראות בעין בלתי מזויינת את תחנת החלל הבינלאומית עוברת מעל כדור הארץ במסעה התמידי. כל מה שצריך זה למצוא את שעות המעבר שלה מעל ירושלים. כשהאירוע מתרחש בשעות החשכה, אפשר יהיה להבחין בגוש אור חוצה את האטמוספרה. התאריך האחרון יצא היום, ליל שישי בשעה 4 בבוקר. התאריך הבא יהיה מחר, בשעה 7 בבוקר..
