ננסה להסביר:
אנחנו סובבים סביבנו ומבטים נכחה. רואים אנו חפצים רבים. בעבר, היה מקובל לחשוב, שכל המוצרים האלו מקשה אחת הם ועשויים מחומר אחד. אך המדע כשהמדע התפתח, למדנו לדעת שכל החומרים מורכבים מחלקיקים קטנטנים המחוברים יחד ביצירתיות מופלאה, אותה יצר הבורא יתברך. בין כל החומרים האלו, נמצא חומר הנקרא “אורניום”. האורניום- לאחר שמבודדים אותו, מקבלים חומר מתכתי לבן, כסוף ונוצץ. בנוסף לכך הוא גם רעיל וכבד.
האורניום נמצא כמעט בכל הנוצרים בעולם. בבעלי חיים, בעצים ובדומם, אולם הוא נמצא בכמות מעטה שאינה מאפשרת כמעט את מימושו. אך במהלך חפירות שבוצעו במכרות עופרת שונים, גילה הכימאי הגרמני, מרטין היינריך קלפרוט, את התרכובת של אותה מתכת במרבצים שונים. הם התגלו בהמשך בעיקר בארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה.
מעניין לציין שזמן רב לפני שזוהה האורניום, השתמשו עושי הזכוכית באירופה בתרכובותיו כדי לצבוע את כלי הזכוכית והחרס שלהם. האינדיאנים באמריקה ייצרו מאבן חול צהובה בהירה, צבע שבו מרחו את פניהם בצאתם למלחמה; הצבע הבהיר הופק מתרכובת האורניום שבתוך אבן החול. כשהאורניום זוהה הוא עורר עניין אצל המדענים, אולם, רק כעבור מאה ושישים שנה גילו, כי אפשר לבקע את האטומים של האורניום כדי להפיק אנרגיה-חשמל.
אנרגיה מתכתית
ובכן, החוקרים גילו שמתכת זו שנקראת אורניום, מורכבת מחלקיקים חזקים מאד. את החלקיק המרכזי שהוא מהווה את החלק העיקרי באורניום הם כינו: אורניום 238 . חלק נוסף שמהווה 0.72 אחוז מהחומר, נקרא: אורניום 235 שהוא חומר רדיואקטיבי מסוכן המכיל אנרגיה חיובית רבה.
החלק הראשון במחקר גילה שמתכת זו הנקראת: אורניום 238, מסוגלת לבודד את החלקיק הרדיואקטיבי(רדיו אקטיבי פירושו: זרם רעיל ופעיל) ולפיכך, אחוזים גדולים ממתכת זו נלקחו לשמש כבידוד מפני קרינה. ועד היום משתמשים בו לבידוד כזה. אורניום 238 בריכוז גבוה נקרא- אורניום מדולדל.
החלק השני, עסק ביסוד השני, שהתגלה באורניום. אורניום 235. כאמור, חלק זה, הוא קטן מאוד יחסית לחברו, אך כמות הפעילות והקרינה שהוא נושא, עוצמתית מאד.
פצצת אטום
החוקרים שהגיעו בעקבות מגלה האורניום, היו גם הם ממוצא גרמני, והלכו קדימה עם הניסוי שלהם. הם החליטו לבצע ביקוע של האנרגיות הנמצאות באורניום, דהיינו לגרום לפיצוץ שיחלק את חלקיקי האורניום 235– באמצעות יריית חלקיק אטומי של חומר מוצק וקשה- דבר שיגרום לאנרגיה הצבורה בהם להתפרץ החוצה.
התוצאה שהתקבלה הייתה מדהימה. האורניום, שחרר אנרגיה מתפרצת עוצמתית שנוצרה כתוצאה מתגובת שרשרת של ביקוע כל חלקי הגרעין כתוצאה מהפיצוץ, וגרמה לבערה שלא ידעה מנוחה והמשיכה לרתוח ולגעוש בעוצמה זמן רב. מכאן, הייתה קצרה הדרך להשתמש באורניום כ’בטריות’ רבי עוצמה המסוגלות להניע מנועים רבים. בעיקר לייצור חשמל וגם לשמש כמנועי הפעלה לצוללות לתחנות חלל וגם, חלילה, לפצצה ענקית וגדולה שיכולה להתפוצץ בשטח פתוח ולגרום להשתחררות אנרגיה לא מבוקרת ועלולה להרוס ארצות שלמות.
הצנטריפוגות
אלא, שכדי שהפיצוץ יהיה אפקטיבי מספיק כדי להרוס אולי את איראן בשלמותה, אנו זקוקים לריכוז גבוה של חומר פעיל, תוצאה שתתקבל רק עם הפרדתם של חלקיקים הפעילים מהמתכת הכבדה. הדרך להפריד את החלקיקים, היא באמצעות צנטריפוגות- מאיצי חלקיקים עוצמתיים המריצים את האורניום במסלול מהיר מאד. כח הכבידה גורם שחלקיקי המתכת הכבדים יותר ינועו לאט, והחלקיקים האנרגטיים המהירים ינועו מהר יותר, וכך שייך לאוספם ולרכזם. פעולה כזו נקראת “העשרה”. ככל שאחוזי האורניום 235 גדלים יותר באחוזים בעקבות פעולת הצנטריפוגות, כך עוצמת הפיצוץ גדלה ורחבה יותר. כדי להגיע לפצצה צבאית אפקטיבית, אנו נדרשים להגיע להעשרה של 90%. דהיינו, שתשעים אחוזים מהחומר שיתקבל, יהיה מאותה אנרגיה שמספרה 235. כיום רמת העשרה הידועה באיראן עומדת על 20% בלבד אולם בשלב זה כבר הרבה יותר קל לבודד את החלקיקים יותר ולהגיע למדד הרצוי.