.
סיפורה של המתיחה הגדולה ביותר בכל הזמנים – שגרמה לאומה שלמה להיתקף בהלה והוכיחה את עוצמתם של כוח הדמיון ותופעת העדר בממדים שלא יאומנו
בנימין כספי
רקע
בסוף המאה ה- 19 ראה אור ספר בדיוני בשם “מלחמת העולמות” שתיאר לראשונה פלישה של יצורים מכוכב מאדים לכדור הארץ – במטרה להשמיד את בני האדם. הסופר, ה.ג. וולס, נתן דרור לדמיונו הפורה ותיאר בהרחבה כיצד נחתו החוצנים באנגליה, לא פחות מעשר פעמים, תוך שימוש במכונות מוזרות, תלת רגליות, וכלי נשק עתידניים שבהם תקפו את האזרחים חסרי הישע. בסיומה של מלחמה עקובה מדם, שבה נקטלו אלפים מיושבי כדור הארץ, הוכרעו היצורים דווקא על ידי חיידקים שעשו שמות בגוף החייזרי שלא היה בנוי להתמודדות עם אורגניזמים אלו.
הספר היווה למעשה את הפלטפורמה להתפתחות התיאוריות השונות על חיים מחוץ לכדור הארץ והסעיר את דמיונם של מיליוני קוראים.
“מלחמת העולמות” הייתה נשארת כאנקדוטה דמיונית ומשעשעת, בלתי מזיקה, לולא השימוש הדרמטי שעשו בה כמה עשרות שנים מאוחר יותר, שגרם לבהלת מוות בהיקפים כאלו שלא ניתן היה לחזות מראש.
בשנות השלושים של המאה הקודמת התפשטה עד למאוד תופעת התסכיתים מעל גלי האתר. חווית הקריאה הסטנדרטית של ספרי עלילה עבי כרס הוחלפה במשהו מוחשי יותר בדמות דיבוב העלילה והגשתה בצורה דרמטית, בתוספת מוזיקה ואפקטים קוליים – בתסכיתי רדיו. הציבור שטרם הסתגל לצורת הבידור החדשה הזו הקשיב באוזניים כרויות לדרמות השונות ששודרו מעל גלי האתר וחווה אותן באופן מוחשי כמעט.
מצב עניינים זה הוליד במוחו של שדרן צעיר ונמהר משהו, בשם אורסון וולס , את הרעיון לשדרג את המשדרים מהסוג הזה ולהציגם כשורה של מבזקי חדשות – שידמו מציאות דמיונית ולפיה הכול מתרחש כאן ועכשיו. הוא בחר ב “מלחמת העולמות” כתכנית ראויה להחלת השינוי האמור והכין אותה היטב – קצת יותר מידי …
(אגב, למרות שם המשפחה הזהה באופן מפתיע אין כל קשר בין מחבר הספר, ה.ג. וולס, לשדרן, אורסון וולס).
המתיחה
כך בשלהי שנת 1938 הדליקו מיליוני אנשים בארה”ב את הרדיו וציפו לשמוע את התסכית היומי. אך במקום זאת הם מצאו את עצמם מאזינים לדיווחים נואשים ולהודעות היסטריות שעל פיהם פלשו יצורים מהמאדים לעיירה קטנה במדינת ניו ג’רזי ששמה גרוברס מילס. בשלב מסוים במהלך המשדר שמעו המאזינים המבוהלים הודעה מפי מזכיר המדינה של ארה”ב (אותו גילם שחקן) – בה הצהיר שאנשי המאדים אכן פלשו לארה”ב, וכי האזרחים מתבקשים לשמור על רגיעה ולא להיתקף בחרדה… ההודעה רק העצימה את בהלתם של המאזינים, שהאמינו למה ששמעו והיו משוכנעים שהם עדים למציאות אפוקליפטית העולה על כל סיוט.
מצעד אנשי המאדים בכדור הארץ, אליבא דהמשדר, הביא שואה על הכול. כל דבר שנקלע בדרכם המהירה של הפולשים נמחץ והושמד. חילות היבשה וציי הימים של ארה”ב הגאה הושמדו בין רגע. כל זאת בדיווחי החדשות הנרגשים שהגיעו מדי רגע אל המאזינים – בקצב מסחרר ובלתי נתפס.
רגעי האימה
התוצאה הייתה בהלה המונית. היו אומנם אנשים שהבינו כי התוכנית היא בסך הכול המחשת הדרמה המשודרת משכבר, אך אלו היו בעמדת מיעוט. מרבית המאזינים, ומדובר במיליונים, האמינו כי הדיווחים ברדיו הינם אמיתיים. אלפים החלו נמלטים מבתיהם, תוך שהם בוכים, צועקים ומתפללים לישועה. היה אף מי שניסה להתאבד מרוב פחד.
הדיווחים על התקפי החרדה הגיעו מכל קצווי המדינה. בניו ג’רזי, מוקד “ההתקפה”, התעלפו נשים רבות בבתיהן לאחר שאימי השידור הגיעו לאוזניהן. בפילדלפיה התרוצצו אנשים ברחובות כשהם צועקים ובוכים, ובבניו ג’רזי, ואף בניו יורק, הובהלו אמבולנסים אל שכונות מגורים – על מנת להצילם מהתקפת גזים חייזרית, כביכול.
בדרום ארה”ב, ב “חגורת התנ”ך”, כרעו קבוצות גדולות של גברים ונשים על ברכיהם והתפללו לישועה מבני המאדים הפולשים.
נשים שהתייפחו בהיסטריה בפרובידנס, שברוד איילנד, קראו לפקידי חברת החשמל לכבות את האורות על מנת שהעיר תינצל מן “הפלישה”.
דיווחים התקבלו מבתי חולים שונים, אודות אנשים שלקו בהתקפי לב כתוצאה משמיעת התסכית. בניו יורק אף נפוצה שמועה כי העיר עומדת להוות מטרה להפצצה בפצצות גזים. בתחנת המשטרה המרכזית התקבלו הודעות על הרעלות גז ברחוב קלינטון היל, וזו שלחה לשם מייד ניידות ואמבולנסים. כל שמצאו היו דיירי הבית המפוחדים, שעזבו את דירותיהם עם צרורות מטלטלים. רק לאחר שהשוטרים הסבירו להם את המצב, שמדובר בסך הכול בתסכית דמיוני, הסכימו האזרחים אחוזי הבהלה לחזור לביתם.
מערכות העיתונים, תחנות הרדיו ותחנות המשטרה הוצפו בקריאות טלפוניות. נשים אחוזות פחד שאלו מה לעשות וגברים שאלו בקול רועד להיכן להעביר את בני משפחותיהם. התחנה ששידרה את התסכית קיבלה למעלה מארבעת אלפים קריאות טלפוניות (!) עד שהפסיקה לבסוף את התוכנית. החלק המדהים הוא שהתוכנית הופסקה לאחר חצי שעת שידור בלבד, כך שקצב האירועים המסחרר והשפעתו המתגלגלת התרחשו בפרק זמן קצר של חצי שעה בסך הכול!
צפירת הרגעה
אנשי התכנית, שקלטו את תוצאותיו ההרסניות של מעשם הבלתי שקול, החלו מייד לשדר הודעות הרגעה: מפלצות מן המאדים לא פלשו לכדור הארץ, איש לא נפגע וכל צבאות וחילות ארה”ב חיים וקיימים ללא שריטה.
אולם המאזינים הנפחדים מכל קצווי המדינה לא נרגעו במהירות שכזו. ההיסטריה הגיעה למימדים כאלה עד שאפילו מחלקת הבריאות של ניו יורק פנתה אל מערכת אחד העיתונים וביקשה עצה – כיצד לפעול להגנת האוכלוסייה. אחיות ורופאים היו בין אותם שפנו באמצעות הטלפון בכל מקום והציעו את עזרתם לפצועים ולנפגעים מהתקפת בני המאדים.
נמצאו אפילו עדים לפלישה. אישה מבוסטון צלצלה אל מערכת אחת העיתונים ואמרה שהיא רואה את האש ואת מכונות ההשמדה של אנשי המאדים מחלונה, וכי שכניה מתכוננים להימלט מפני אנשי המאדים, שאותם הם רואים בברור. בגרוברס מילס האמיתית הוזעקה בבהילות המיליציה כדי להילחם בחייזרים, אם כי אנשי העיר המופתעים לא הצליחו להבין מדוע אינם פוגשים את אנשי המאדים, שהרדיו מדווח על מאבקם בהם. לבסוף נסחפו אף אלו באווירת העדר הכללית והחלו להאמין ו “לראות” בעיניהם את מחזות הבלהה.
גם נזקים פיזיים נרשמו. קבוצה של אותם ציידי חייזרים לשעה, חברי המיליציה המקומית, ירתה במגדל מים שאותו הקים איכר מקומי, בהניחה כי מדובר באחד ממכשירי החייזרים, והרסה אותו כליל…
במקום התאספו המוני אנשים נפחדים, כשלצידם מרוכזות ניידות משטרה, ורבים הניחו כי זוהי עדות ברורה לפלישה החייזרית.
כך, למעשה, חלפו עוד כמה שעות ארוכות מעת הפסקת התוכנית ופרסום הודעות ההרגעה עד להשבת הסדר על כנו. לקח לאנשים זמן להתעשת ולהבין שהמציאות הנוראית, אותה הטמיעו כאירוע אמיתי, אינה אלא משחק שיצא מכלל שליטה.
היקף ההשפעה
הווארד קוץ’, שכתב את התסכית, סיפר (בספר שכתב אודות הפרשה בשנת 1970 בקירוב) כי כמעט לכל אדם שבו פגש לאחר שידור התסכית היה סיפור משלו לספר אודות האירוע – אם זו חוויה אישית ואם זה דבר מה שקרה למישהו אותו הכיר. מחקר שנעשה בדיעבד בידי פרופסור האדלי קאנטריל מאוניברסיטת פרינסטון, שפורסם תחת השם “הפלישה מן המאדים”, בדק ומצא כי מתוך כלל מאזיני התסכית, לפחות מליון ומאתיים אלף איש (!) האמינו לו והגיבו במופע חרדה או בהלה כזה או אחר.
מכל מקום, על פי התסכית לא היה להם ממה לחשוש, שכן אנשי המאדים הושמדו לבסוף בידי חיידקים מכדור הארץ…
מאחורי הקלעים
ה.ג.וולס, מחבר הסיפור המקורי (שכאמור, לא היה לו שום קשר משפחתי לאורסון), רתח מזעם, למרות הפרסום המחודש שהוענק ליצירתו, ואיים להגיש תביעה. לבסוף, עם זאת, התרצה ונפגש לשיחה קצרה עם אורסון וולס – שבה דנו השניים במשמעות האירוע כולו. אורסון וולס יצא מן העניין בשלום. במסיבת עיתונאים הצהיר שלא העלה על דעתו שתסכית רדיו תמים יגרום לסערה כזו וכי כוונותיו היו תמימות לחלוטין. אגב, אם תשדיר כזה היה מתבצע בימינו, אין ספק שוולס היה מוצא את עצמו טובע תחת גל תביעות פיצויים עצום בשל הנזק שגרם.
“כוונותיו התמימות” של השדרן הפזיז מוטלות בספק רב. ביוגרפיות שונות של אורסון וולס מציגות מספר גרסאות אפשריות למניעיו האמיתיים. ככל שהזדקן טען וולס כי אכן רצה למתוח את הציבור ולגרום לבהלה, אך נראה כי תשובותיו לשאלות בעניין היו תלויות בעיקר במצב הרוח שלו באותו רגע.
חקיינות טראגית
הפרסום העצום של התסכית הביא אחרים לנסות ולחקות את נוסחתו של וולס במכוון. בשנת 1949 שידרה תחנת רדיו בקיטו, בירת אקוודור, גרסה משלה לתסכית הפלישה ממאדים, שהפעם תוארה כמתבצעת באקוודור. האקוודורים, שהגיבו בתחילה אף הם בפחד ובבהלה – כעמיתיהם האמריקניים, סרבו לנהוג בסלחנות משהבינו ששיטו בהם. כך, למרבה הצער, לאחר היוודע הבלוף התקהל המון זועם ליד בניין תחנת השידור בהפגנת מחאה ספונטנית – שהידרדרה לבסוף להצתת המבנה ולמותם של כעשרים מעובדי תחנת השידור שנלכדו בפנים. לא ידוע על תסכיתים נוספים מסוג זה שהושמעו מאז באקוודור…
תובנות שלאחר מעשה
השידור הנואל של “מלחמת העולמות” בארה”ב, לצד הביקורת החריפה שעורר – בעקבות התוצאות הלא פשוטות שגרם, היווה אבן דרך בהבנת ההשפעה העצומה של כלי התקשורת על דעת ההמונים. הסתבר שדי בכמה שדרנים כדי לגרום לאנשים להאמין בדברים מטורפים ואף לראות בעיניים מחזות שאינם מתרחשים במציאות. תופעת העדר הוכחה אף היא כגורם שיש לקחתו בחשבון בכל הנוגע להשפעה על דעת הקהל. התברר שהתנהגות המונית סוחפת בעקבותיה רבים וטובים – המשתכנעים שיש דברים בגו ולו בגלל שכולם עושים כך.
