השבוע תחול שנת השמונים להסתלקותו של הגה”ק רבי מאיר שפירא מלובלין זצ”ל מייסד הדף היומי וראש ישיבת יח”ל * סיקור מיוחד לכבוד ההילולא על השבוע האחרון במחיצתו * מסמך מרתק
דומה, שאין מי בכל שכבות היהדות הנאמנה ואף מחוצה לה שלא הגיע לאוזניו שמעו הגדול של גדול מאירי הגולה, הגה”ק רבי מאיר שפירא זצ”ל ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד תקנת הדף היומי – שזה עתה סיימנו את המחזור הי”ב בלימודו.
אכן, זכור לטוב רבי מאיר שפירא זצ”ל, בעקבות פעולותיו החשובות להחייאת רוח העם ולהרמת קרנם של לומדי התורה והוגיה. ידועה היא גם התבטאותו באחת משיחותיו עם יבלח”ט תלמידו הגדול מרן פוסק הגדול הגר”ש וואזנער שליט”א, ששני מפעליו – ישיבתו הקדושה והדף היומי, הרי הם בבחינת שני בניו, כאשר ידוע שלא זכה להתברך בזרע של קיימא.
אולם, יותר מכל התייחד הרב הגאון זצ”ל באישיותו המיוחדת והנדירה ובהליכות חייו המעוררות השתאות, אשר תפסו בשעתו והטביעו את חותמם על כל הליכות הגולה מאז ועד היום. הוא היה הראשון שפתח פנייה [O1] מסודרת לבני הישיבות, הראשון שהצליח לחדור למעוזי העושר בארה”ב ולגייס אותם למטרותיו הקדושות, והראשון שהכיר בצורך להרים את קרנם של בני הישיבות ולהעמידם כעוגן הראשי בניווט הדרך העולה. תלמידיו הרבים אשר העמיד התפזרו כולם בין ערי הספר במקצועות קודש, להנחיל את התורה לאותו הדור כולו.
אחד מתלמידיו הרבים אשר העמיד הרב זצ”ל הוא רבי יהושע בוימל זצ”ל מחשובי הרבנים בדור, שאף התברך בעט סופר מיוחדת והוא העלה על הכתב את רישומיו העזים משנות שהותו בצל רבו הגאון זצ”ל. דבריו וזיכרונותיו של ר’ יהושע מהווים עדות חיה למאורעות אותם ימים, ולהשפעתו הכבירה של רבי מאיר שפירא זצ”ל. אך, ללא ספק הפרק המטלטל ביותר הוא סיפור פטירתו הפתאומית של הגאון זצ”ל, אשר החריד את כל שכבות היהדות החרדית.
בשבת האחרונה לחיי הרב זצ”ל אירעו מספר מאורעות מוזרים, כותב ר’ יהושע הי”ד, בכל שבת בסיום התפילה היו פוצחים בריקוד מיוחד, בהתעוררות. השבוע משום מה לא התגבש המעגל, כשזה נכנס זה יצא, הדבר היה מוזר מאוד.
שינוי נוסף היה בעת הסעודה עם הרב. כבכל שבוע זימרו כולם את הפיוט “ליבי ובשרי ירננו לא-ל חי” בתוספת הפיוט הנוסף שחיבר רבנו “אזלת ידינו ותש כוחנו, ובת קול תנחמינו – עוד אביכם חי”. השבוע משום מה לא הוסיפו את החרוז הנוסף”.
ומוסיף עוד וכותב ר’ יהושע, “ראש הישיבה זצ”ל היה נוהג ללמוד עם קבוצת בחורים את משניות זרעים, כהכנה לקראת עלייתו לארץ הקודש אליה השתוקק תמיד. ביום ראשון בעת שלמד עם תלמידיו הוא נענה ואמר להם: “אין אני חושש שלא יהיה לי כוח לעלות לארץ הקודש, רק אני אין בכוחי לעזבה…” רק לאחר פטירתו בסוף השבוע הבינו התלמידים למה הייתה כוונתו.
“בים שלישי לא הופיע הרב ז”ל לשיעורו הרגיל. זה לא היה דבר שבשגרה. מפה לאוזן נמסר שהרב חש בגרונו. הרופא שביקר אצלו סבר שמדובר באנגינה, והסברא נתנה שתוך יום יומיים הוא יחלים. אך הרב חש שלא כך פני הדברים. באותו זמן היה הרב זקוק לסכום כסף גדול עבור הישיבה ואז הוצע לו 30,000 דולר אם יסכים לבוא לכהן ברבנות לודז’ העשירה, במקומו של הגאון רבי אלי חיים מייזל זצ”ל שהסתלק אז לבית עולמו. הרב נטה לקבל את ההצעה, ובקהילת לובלין החליטו באותו יום לבשר לו שגם הם מתכוונים להשיג עבור הרב סכום דומה, בכדי לא לאבד אותו כרב. ר’ מאיר שמע את הדברים והפטיר בקול חלוש “הלוואי…”
“ביום רביעי הגיעו שוב רופאים, וחיוו שוב את דעתם שמדובר בדלקת גרון בלבד. הרב שמע את דעתם ופנה לתלמידיו באומרו: כתוב שיסורים ממרקים גופו של אדם, וכתוב שאין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן מוחלים לו על כל עוונותיו, כנראה שאצלי נתקיימו שניהם…”
מרגע לרגע הבינו בני הבית שהמצב מחמיר והולך, וכי לא מדובר בדלקת גרידא אלא במשהו חמור יותר. אבל אפילו בני הישיבה לא חלמו על אשר הולך להתרחש. הרב ביקש שיעבירו אתו לחדר אחר, לחדר זה היה שני פתחים, האחד נתרם ע”י חברת ביקור חולים משיקגו והשני ע”י חברת חסד ואמת ממקום אחר בארה”ב. כולם עמדו מסביב מיטתו הקדושה והוא ציווה לשיר את השיר המיוחד שלו “בך בטחו אבותימו”.
“ביום חמישי בלילה החמיר המצב מאוד. העירו את כל בני הישיבה והם לא הבינו מה אירע, כולם עמדו מסביב לחדר ואמרו פרקי תהילים מתוך בכיות וצעקות קורעות לב. הרב שמע את הקול והתאמץ להוציא מתוך שפתיו “רק בשמחה…” מיד לאחר מכן נדם ליבו הטהור…
עשר שנים מיום הגיעו ללובלין, באור ליום שישי ז’ בחשוון התרצ”ד נסתלק ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא לעולמו.
לאחר המלחמה הנוראה, כשבדקו במשרד הדתות את האפשרות להעלות את קבריהם של צדיקי הגולה לארץ הקודש (ויצוין שהדבר היה בניגוד לדעתם של גדולי ישראל), הרי שהראשון במעלה הייתה דמותו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל. אכן עצמותיו הקדושות הובאו ארצה והוא נטמן בהר המנוחות בירושלים, ומקום ציונו משמש מוקד עלייה לרבים.