ראיון רווי דמעות עם אחד מתלמידיו הקרובים של הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצוק”ל. במלאות השבעה להסתלקותו בסערה.
עם ישראל נפרד השבוע מאחד מדמויות ההוד אשר עמדו לו בדור אחרון אחד מגדולי וצדיקי הדור אשר הקרין בקדושתו ובצדקותו על כל סובביו, ועם הכל הסתובב בין הבריות כענוותן ושפל ברך ירא ה’ אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, הלא הוא הגאון הצדיק הנשגב רבי אברהם גינחובסקי זצוק”ל אשר נסתלק באיבו לאחר מחלה קשה ממנה סבל בשנה האחרונה.
הכלל כולו הפסיד מרגלית יקרה אשר הזריחה מאורה הבהיר במשך עשרות שנים אך את ההפסד הגדול והעיקרי חווים תלמידי ישיבת טשעבין- ביתו השני של רבי אברהם אשר נפרדו מדמות יקרת המציאות שכזו אשר באופן נדיר חייה עמם יחד והשפיעה עליהם מהודה, עד ליומה האחרון.
לרגל מלאות שבעה להסתלקותו ערכנו אנו שיחה נרגשת ורווית דמעות עם אחד ממקורביו תלמיד ישיבת טשעבין לשעבר וכיום מחשובי מרביצי התורה הרה”ג רבי שלמה פרידמן שליט”א אשר ניאות לפרוס בפנינו כמה מחוויותיו בשנות בחרותו במחיצת הגאון הגדול זצוק”ל.
את השיחה פתח רבי שלמה שליט”א:
“מורי ורבי ר’ אברהם זצ”ל היה משרידי ראשי הישיבות שנותרו בדורינו, ראשו העמוק היה תדיר נתון בסוגיות הגמרא ולא היה רגע בו יכלת למצוא אותו פנוי ממחשבה בלימוד. אפילו סתם שיחות שלו עם התלמידים היו צריכים לימוד, ואת כל דבר הוא קישר ללימוד התורה. הוא חי את התורה ונשם את התורה ובדרך זו גם העביר את התורה הלאה לתלמידיו הרבים ומזכרת נצח זו אשר נחקקה ונצרבה בליבות תלמידיו תלווה אותם לעד”.
הקומפוט היה חריף..
ר’ אברהם היה מתגורר בישיבה?
“הוא היה מגיע לישיבה ביום ראשון והיה נשאר בישיבה עד ליום שישי בצהריים. בערבי שבתות החורף הקצרים הוא היה נוסע לעיתים ביום חמישי בלילה. אך במשך כל השבוע היה מתגורר עם הישיבה יחד עם הבחורים היה בחור שהיה אחראי להביא לו את המזון והיה בחור נוסף שהיה לו את הזכות לישון עמו בחדרו, שהיה חדר בתוך הפנימייה. בשנה האחרונה כשהיה חולה ותשוש הרחיבו את חדרו והרחיבו אותו כדי שיהיה ראוי יותר למגורים בעבורו.”
ככלל, אי אפשר לתאר את המגורים במחיצתו בישיבה, הוא היה מקרין באישותו הנלבבת וכל הישיבה הייתה עומדת נרגשת ומתפעלת מהתנהגותו המופשטת. והיה זה מדהים לראות את דמותו הרחוקה מכל נדנוד של הנאה מהעוה”ז
פעם אחת, מספר ר’ שלמה, זכיתי להגיש לו את ארוחת הבוקר שכללה כמה פרוסות לחם וסלטים לטיבול ביניהם גבינה וסלט חריף, הצצתי מבעד החרק, וראיתי את מו”ר זצ”ל נוטל את ידיו אוכל את פרוסות הלחם אח”כ את הגבינה בנפרד ואח”כ את הרוטב בנפרד… הבנתי שהוא היה שקוע בנבכי הסוגיא ואינו מודע לסובב אותו. אולם כשנכנסתי להוציא את הכלים לא התאפקתי ושאלתי אותו איך מצאה הארוחה חן בעיניו.. הוא הרים את ראשו בתמימות ואמר לי “הארוחה הייתה מצויין אבל כמדומני שהקומפוט היה קצת חריף…”
מרביץ תורה
היה לו קשר עם כל הבחורים?
“לא רק שהיה לו קשר אלא שהוא היה קשור לכל אחד ואחד בעבותות של אהבה. אפילו בחורים שלא היו נכנסים כל כך לשיעוריו ולא היו משוחחים עמו הוא היה מנצל כל הזדמנות לשבחם ולעודדם יצויין גם שהוא בעצמו היה מאמין באמת בכל מילה שהוא אומר, הוא היה רואה רק טוב בכל אחד.”
“כשהוא היה שם לב שאחד צריך עידוד הוא היה פונה אליו במקהלות רבים ושואלו בכובד ראש שאלה קשה שעלתה לו בלימודו, כשהוא מדגיש שפנה דווקא אליו כי הרי הוא בעל הבנה אמיתית וכו’ והיה מפציר בו שיענה לו. וכשההוא היה מתחיל לענות משהו היה מיד מקשר את הדברים לתשובה הנכונה ומודה לאותו נשאל מעומק הלב על שיישב את הקושיא… כך בטוב ליבו ידע לנווט ולחזק כל אחד ואחד”
“אם היה מישהו ששאל שאלה לא מתאימה באמצע השיעור הוא מיד קלט ו”ניפח” את השאלה וכל זאת כדי לא לגרום צער לאותו שואל אשר שאל שאלה שלא במקום. הוא היה גאון אמיתי בדברים האלו”
“ביום חמישי הוא היה מוסר באופן קבוע שיעור כללי לכולם בפרשת השבוע בפלפול ובדרש כלשיעור זה מצטרפים תלמידים בוגרים שלא יכלו להפרד מתורתו של רבם הגדול זצ”ל”
בכל השמחות
בשמחות של בני הישיבה הוא היה משתתף?
“כל מי שהזמינו לשמחה הוא היה הולך ומשתתף ואפילו בזמנים הקשים. הוא היה מגיע לאירוסין לחתונה ולשבע ברכות ותמיד היה מרתק את קהל הנוכחים בדבריו כשהיה נושא פלפול ארוך ומעניין ובסופו היה מקשר זאת לגדלותו של החתן- על אף שפעמים לא הכירו כלל.
ולא רק זה, אלא אף היה משתתף בשמחתו של כל אחד באמת כששמחה אמיתית ניכרת על פניו זה היה דבר שאי אפשר להסבירו, ואשרי עין ראתה כל אלה.
“פעם אחת הוא שח שבשידוכים הוא תמיד נותן אינפורמציה חיובית שכן פעם אחת הוא מצא לנכון להתערב באיזשהו שידוך ובסוף אה שדעתו לא התקבלה והזוג חי בשלווה ואז הוא ראה שבאמת אם זה לא משמים, אז השידוך לא יתהווה. ואם השידוך מתאים זה יהיה אז למה להוריד את המצב רוח..?
ענוותן ושפל ברך
“עם כל גדלותו העצומה לא הרגיש ר’ אברהם את עצמו למאומה ותמיד היו עיניו ליבו משפלים לארץ ודבריו היו נשמעים ברוגע ודרך ארץ, כשעם כל אחד הוא מדבר בשיא הכבוד והענווה. דבר שאי אפשר לתארו.
“פעם אחת הוא ישב במשרד הישיבה ולפתע נכנס אחד האבות – אחד מגדולי האדמורי”ם בירושלים כדי לרשום את בנו לישיבה הקדושה, ר’ אברהם לא ידע במי מדובר אך הוא מיד חרד לכבודו כשהוא מסביר שהוא אחד מהעובדים בישיבה, וניסה לחפש עבורו את טפסי הרישום, כשהוא חושב שזה נדרש מתוקף ‘עבודתו’ בישיבה. רק לאחר דקות ארוכות של חיפשים ללא תוצאות נאלץ ר’ אברהם ‘להודות’ באשמה, כשהוא מתנצל שהוא לא האחראי על הדבר כשהוא מנסה להשיג את המזכיר..”
“סיפורים כאלו של ענווה ושפלות יש למאות שכן בכל יום היו מתרגשים בני הישיבה מסיפור חדש שהתגלגל. ללא ספק פטירתו היא מכה כואבת לעולם התורה כולו. ורק עם ביאת המשיח נמצא תנחומים”.
