ניפגש ברחוב ונצא קצת לטבע
נמצא ציור, נצבע אותו בצבע
אבל מה שבטוח-בדרך של קבע
ניפגש בביתר בין שש לשבע
בין שש לשבע- ש. שוורצמן
איזו מורה!
רוחה של אסתר היתה טובה עליה באותו יום רביעי אחר הצהרים. מבט מהיר בשעון הראה לה שאם תזדרז ותעלה על קו אחד של רבע לשש, היא תספיק להגיע לספריה בזמן. “צביקי, אריה, גילי”, היא קראה לילדים שאמנם כבר למדו בבוקר, אבל אחר הצהרים השתעממו כהוגן. “רוצים ללכת לספריה?”
ההליכה לספריה הוותה טיול של ממש עבור אסתר וילדיה. בספריה היא ספרה להם סיפורים, אחר כך הם בחרו ספרים ולקחו אותם הביתה וזה חוץ מהנסיעה באוטובוס, חגיגה בפני עצמה.
רבע שעה אחר כך, בשעה רבע לשש בדיוק, עמדו אסתר וילדיה בתחנה. קו אחד אסף אותם שמחים ומאושרים, הילדים והיא התמקמו באוטובוס, בתחנה שאחריה עלו שתי נשים. הן התיישבו בספסל שלפניה ובלי להתכוון שמעה אסתר את השיחה הערה שלהם שהתחילה, כפי הנראה, עוד בתחנה.
“תראי, שפרה, אני לא רציתי את רושגולד, ממש לא רציתי שהיא תהיה מחנכת של אתי שלי, תאמיני לי שהתלבטתי אפילו אם לדבר עם המנהלת, רק מה? בסוף החלטתי שלא כדאי להתערב עד כדי כך”. שפרה, בת שיחתה, מהנהנת בראשה. “יש לה באמת שם של מורה קשוחה, לרושגולד, אבל האמת היא שגם אני נגד התערבויות כאלו… אני אומרת לילדים שלי שאף פעם אי אפשר לדעת מי תהיה הבוסית שלהם בעתיד, או מי יהיה המנהל במקום בו הם יעבדו, אז כדאי שכבר עכשיו יתרגלו לכל מיני טיפוסים, לא תמיד נוכל להפגיש אותם רק עם האנשים הכי נחמדים וחביבים ולבביים, נכו, אהובה?”
האישה שליד, ששמה מתברר כאהובה, מתקוממת. “כשהם יגדלו הם ילמדו להסתדר, ובינתיים, לדעתי צריכים לעזור להם, למה לא? תראי, אתי שלי בכיתה ב’, היא כל כך קטנה ורגישה, תגידי לי למה המורה היתה צריכה לצעוק עליה כבר ביום השלישי ללימודים?”
“היא צעקה עליה?” ממקום מושבה רואה אסתר את המבט המלא תימהון שננעץ בפניה של אהובה. “צעקה, היום?”
“כן”, אהובה מייכת חיוך גדול ומספרת בקול רם: “אתי אחרה לבית הספר, את יודעת איך שזה אחרי החופשה, קשה להתרגל לסדרים ולזמנים חדשים, כואב הלב על הילדים, אני ממש לא מצליחה לנער אותם מהמיטה. בבוקר הערתי את אתי בעדינות, היא לא הצליחה לקום, אמרתי לעצמי ‘לא נורא, שתישן הילדה’, מה היא כבר תפסיד? כיתה ב’ זה לא סמינר ומה זה כבר משנה אם היא תגיע בתשע וחצי במקום בשמונה?. אבל המורה הקפדנית שלה לא חשבה כך”. אהובה משתתקת לרגע, השתיקה מוסיפה נופך של דרמטיות למילים. “היית צריכה לראות איך אתי חזרה הביתה, היא כל כך בכתה ואמרה שיותר היא לא הולכת לבית הספר הזה, המורה צעקה עליה לעיני כל הכיתה ואמרה לה שאם עוד פעם אחת תאחר עליה להביא אישור מאמא, לא הצלחתי להרגיע אותה”. “עד כדי כך?” שפרה מזדעזעת. “כן, עד כדי כך! תאמיני לי שפשוט לא ידעתי מה לומר לה, תשאלי אפילו את שולי שלך, היא כבר תספר לך… חשבתי לעצמי שאולי צריך לדבר עם המנהלת, להסביר לה שהחינוך לא מתאים לרושגולד, מורה קפדנית כל כך לא יכולה להיות מחנכת בכיתה ב'”.
“אמא”, אריה מושך בקצה שרוולה. “עוד שתי תחנות אנחנו מגיעים לתחנה של הספריה, תגידי לי מתי לצלצל, טוב?” אחד הדברים החביבים ביותר על אריה זה ללחוץ על הפעמון ולראות את האור האדום והמהבהב נדלק. אבל הפעם אסתר אינה שותפה לחגיגה, מבט מהיר בחלון מבהיר לה שהאוטובוס עושה את דרכו במורד רחוב רוז’ין, היא פונה בבהילות לשלושת הילדים שמקיפים אותה ושוטחת במהירות את התכניות שלה: “תראו ילדים, חשבתי שאולי…” הם מביטים בה בסקרנות “אולי לא כדאי שנלך לספריה”, למראה הפנים המאוכזבות והנדהמות היא מוסיפה בקול שמבקש להתלהב ולהלהיב גם את הילדים “אולי נלך ל…לפארק השלושה, למשל, מה אתם אומרים?” “אבל האוטובוס עושה סיבוב ענק עד שהוא מגיע לפארק השלושה”, אומר צביקי נדהם. “לא נורא”, אסתר מפייסת את דעתו, “שם אני אוכל להמשיך לספר לכם מהספר של הספריה, לא גמרתי לספר לכם על השודד שלקח את כל הכסף מהאנשים שעברו ביער, זוכרים?” היא מחייכת לעברם חיוך שיש בו בקשה והפצרה גם יחד, הם מושכים בכתפם וחוזרים לשבת במקום, האוטובוס חולף ביעף על פני המתנ”ס, שתי הנשים לפניה ממשיכות לדבר. “איפה המכירה?” שואלת שפרה, “נראה לי שברחוב חזון איש”, משיבה האם הנסערת. “חבל, היינו צריכות לעלות על קו 3”, שוב שפרה, “לא נורא”, אהובה חושבת שזה בסדר גמור, היא דווקא שמחה על ההזדמנות להשיח את לבה לפני הידידה שפגשה, “דווקא טוב שאנחנו נפגשות ויש לנו הזדמנות לדבר וללבן דברים, תגידי, מה שולי שלך אומרת על המורה שלהן?” שפרה צוחקת.” שולי? אני יודעת? אין לה הרבה דיעות, בסך הכל היא ילדה בכיתה ב’, תראי”, היא אומרת במהירות וקצת בחשש “אני חושבת שהילדים בגיל הזה לא אומרים את הדיעות של עצמם, בדרך כלל הדיעות שלהם אלו דברים שהם שומעים מאיתנו”.
“אז מה?” מתקצפת אהובה, קולטת את הביקורת הסמויה וזועמת עליה. “עוד מעט תגידי לי שאני גם אמרתי על המורה של אתי לצעוק עליה ולפגוע בה”. “בטח שלא”, מתגוננת שפרה “רק אולי את עודדת וליבית, אולי את נתת לאתי להבין שאפשר לכעוס על המורה הזו וכל ביקורת עליה, תתקבל על ידך בברכה?” היא שותקת לרגע וכשאהובה אינה אומרת דבר היא מעיזה להמשיך:” אולי המורה רק העירה בעדינות שלא כדאי לאחר, אבל אתי החכמה שלך הבחינה במבט העקום שלך על המורה שלה ולכן היא תיארה את הפגיעה בצבעים חיים וכאובים”.
“אולי”, אומרת אהובה “אני לא יודעת מה לומר לך, יש לי חשק לפגוש את המורה של אתי ולשאול אותה כמה דברים בקשר להתנהלות שלה ולמשנתה החינוכית, תאמיני לי שאם הייתי רואה אותה היו לי כמה דברים לומר לה”.
האוטובוס מסתובב קצת ונעצר בתחנה הראשונה שאחרי כיכר המנורה. שתי הנשים יורדות ממנו, בהחלטה חפוזה של רגע יורדת גם אסתר עם ילדיה. “בואו, נחצה את רחוב החיד”א ונגיע לספריה”. היא אומרת להם. הם תכננו ללכת לספריה, רצו להחליף ספרים חדשים, באמת לא יפה מצדה שדחתה אותם. אולי עליה להיות פחות קשוחה וקשובה יותר? ממש כמו שהאישה שישבה לפניה באוטובוס תיארה בהתרגשות ובדרמטיות מרובה?
אסתר נותנת יד לצביקי ולאריה, הם עוברים את הכביש הסואן, באמצע הכביש מבחינה אסתר שגילי נשרכת מאחור באיטיות. “גילי”, היא גוערת בה “זהו כביש מסוכן, בואי מהר”. גילי ממהרת. אבל ברגע שדורכות רגליה על המדרכה היא מעצרת שוב. “מה קורה?” שואלת אסתר.
גילי החכמה שלה מביטה בה בהתעניינות. “אמא, שתי הנשים שישבו לפנינו דיברו על מורה אחת, מי זו המורה הזו, את יודעת?”
“כן”, משיבה אסתר רושגולד לבתה,
“הן דיברו עלי, גילי…”
