ניפגש ברחוב ונצא קצת לטבע
נמצא ציור, נצבע אותו בצבע
אבל מה שבטוח-בדרך של קבע
ניפגש בביתר בין שש לשבע
אלו צבעים
שולי עומדת מאחורי דלת הבית הסגורה. מבפנים היא שומעת את שתי הבנות שלה רבות. היא מחכה עוד שתי דקות מאחורי הדלת, מקווה מאד שהמריבה שלהן תפסיק ושהן תרגענה. היא לא יכולה להשאיר אותן כך. במיוחד בגלל שהקטן בוכה והן, שקועות במריבה ולא שומעות אותו בכלל. אחרי שתי דקות מבהיר לה מבט חטוף בשעון שאם לא תעזוב עכשיו את הזירה, האוטובוס יפליג לירושלים בלעדיה. שולי מתייאשת ועוזבת את עמדת ההמתנה שלה מאחורי הדלת, נושאת בלב תפילה חרישית שרגש האחריות יגבר שם, למעלה, והבנות איכשהו תתעשתנה ותבצענה את התפקידים שלהם.
למטה פוגשת שולי את ברוריה ושבעת ילדיה. “יוצאים לטיול”, מספרת ברוריה בחגיגיות, הילדים מקיפים אותה בעיניים בורקות, עמוסים בשקיות ובמידניות. “חכינו עד הצהרים שגם הבנים יחזרו מהחדר ועכשיו אנחנו יוצאים, את יודעת איך שזה, רוצים לנצל את הימים האחרונים של החופשה”.
שולי מהנהנת בראשה למרות שהיא לא ממש יודעת איך שזה, אבל ברוריה ממילא אינה מתעניינת כל כך בתגובה שלה.
“לאן את הולכת?” ברוריה מבררת את הנושא הבוער, מידע כנגד מידע. “אני?” שולי נאנחת. “לעבודה”.
“עכשיו לעבודה?” הילדים של ברוריה קצרי רוח ומושכים קלות את אמם. אבל לברוריה חשוב מאד לברר איך זה שאמא למשפחה ברוכת ילדים יוצאת בחופשה לעבוד. “בטח הילדים שלך מאד מסכנים”, אומרת ברוריה בהזדהות. “כל האמהות יושבות בבית עם הילדים, חופשות, נהנות, משחקות, ורק אמא שלהם הולכת לעבודה, אה?”
“כן”, משיבה שולי בעוגמה, “לא קל”.
לא קל בכלל. היא צונחת לתחנה יחד עם האוטובוס. טוב שהיא עולה בדלת האחורית, יש לה הרגשה ברורה שאם היתה עולה מקדימה היה לנהג כמה מילים לומר לה על אופן ההתנהלות ועל כך שתמיד הוא צריך לחכות לה רגע או שניים. היא לא זקוקה למילים שלו, די לה במבטה של השכנה הנחמדת. כל הדרך רודף אחריה מבטה החומל של ברוריה השכנה והמילים מתגלגלות יחד עם הגלגלים. מסכנים הילדים שלך, מסכנים-נים-נים. שולי מרימה טלפון לילדות. מעבר לקו מייללת שיפי: “נחמי לא מוכנה לעשות כלום, היא לא זזה, הילדה הזו, תגידי לה שתסדר את החדר, אמא”. נחמי מרימה את השלוחה השניה ואומרת שארי בכה ושיפי לא ניגשה אליו, שלומי לוקח את הטלפון ואומר שהוא יכין ארוחת ערב. “בלינצ’ס, אמא, עם גבינה, בסדר?”
בסדר. מה היא יכולה לעשות? באפה של שולי כבר מכה הריח החרוך, המטבח ההפוך שיקבל את פניה כשתגיע הביתה בנוסף לויכוחים בלתי פתורים שיצפו לה בסבלנות. שלומי וגם דוב ושיפי ונחמי יודעים להכין הרבה דברים, הם יצירתיים מאד. יש להם רעיונות נפלאים והיא, שולי, שמחה מאד כשהם מיישמים אותם, כך לפחות הם לא רבים, רק מה? אחר כך נשאר לה לסדר ולנקות ולשקם את ההריסות. כשהיא מנסה להעיר משהו בעדינות, הילדים מביטים בה במבט אומלל: “אבל את לא בבית, אמא, ונורא קשה לנו”. “כל האמהות נוסעות עם הילדים שלהם לטיולים, רק לך אין חופשה”.
ונגד הטענה הזו אין לה הרבה מה להגיד.
שולי סוקרת את הספסלים. האוטובוס שבו היא נוסעת עמוס במשפחות שנוסעות לגן החיות, להורים בירושלים, לפארק גדול יחד עם כל הבני דודים, או לכותל המערבי. רק היא נוסעת בגפה ולבדה, לעבודה המשמימה שלא עושה לה הנחות ולא מוותרת כמעט על שום יום של עבודה.
לפני שבוע הזמינו את כל העובדות עם הילדים לטיול גדול לצפון. הטיול היה מיוחד במינו, שולי וגם ילדיה ידעו שהם לא היו נוסעים סתם כך, לטיול יקר ומרוחק שכזה. “אתם רואים”, היא נסתה לרומם את מצב רוחם השפוף של הילדים “אתם לא רק סובלים מהעבודה שלי, יש גם רווחים נחמדים”. הילדים הסכימו בחצי פה שהטיול אכן נחמד, אבל יחד עם זה קבעו פה אחד שזה לא ממש משתלם והם היו רוצים אמא בבית, כמו כל האמהות שהם מכירים.
בשש וחצי חוזרת שולי הביתה. היא הקדימה היום, בהחלטה של רגע היא מחליטה לעצור על ספסל בפארק ולהתקשר לשיפי שתרד לכאן עם הילדים. שיפי אומרת שבסדר, הם גומרים להתארגן ומגיעים. בינתיים יש לה, לשולי כמה דקות של שקט.
עיניה צדות את הילדים של נעמה, השכנה ממול. נעמה גם היא עובדת בחופשה, הרבה פעמים היא נאלצת לעזוב את הבית אחרי הצהרים. הילדים שלה נמצאים בפארק לבד. “איך זה שאמא עובדת?” חוקרת שולי את רותי, הבת הבכורה של נעמה. “בסדר”, רותי בוהה בה, לא ממש מבינה את הנושא. נראה כאילו השכנה שואלת אותה איך זה שהשמש זורחת עכשיו או איך זה שלפני שבת עורכים קניות. “אמא שלי עובדת, כי ככה זה בעבודה שלה”, מסבירה רותי לאט, כאילו שולי היתה קשת הבנה. אבל שולי לא מוותרת. “ולא קשה לך ללכת לבד עם הילדים לגינה?” היא ממשיכה לחקור. כמה הבנות שלה בוכות על כך שכל האמהות הולכות עם הילדים לגינה, רק הן נאלצות ללכת לבד. רותי צוחקת. “הרבה ילדים מגיעים לבד לגינה, גם אם אמא שלהן בבית”.
“ולא משעמם לכם כשאמא בעבודה?” “לא, מה פתאום, אמא אומרת שלכל דבר יש שני צדדים ואנחנו יכולים לבחור על איזה צד להסתכל”. “ובאיזה צד אתם בוחרים?” כך שולי, בעניין. “תראי”, רותי מתיישבת לידה ועל פניה ארשת מבוגרת ומכובדת, כיאה למעמד. “אמא קונה לנו כל מיני דברים ליצירות ומרשה להכין עוגות וחוץ מזה, שאמא שלי אומרת שבאיזה עוד בית ילדה בת אחת עשרה שומרת על האחים שלה בצורה בוגרת כל כך?” אחיה של רותי עומד לידם. “וחוץ מזה”, הוא אומר בפנים מאושרות “היה לנו טיול ענק מהעבודה של אמא”.
השיחה נקטעת באחת, הילדים של שולי מתגלגלים על הספסל. “הרביץ לי, לקח לי, רק את עובדת אמא וכל החברות שלי אמרו ש….”
“די”, שולי אוטמת את האוזניים, היא רוצה לשחק עם הילדים שלה במשחק מעניין, “הבאתם את הכדור? מצוין”.
היום בערב, בניגוד לכל הערבים היא לא תשב עם הילדים ותשמע באריכות את הטענות שלהם. ממילא הן חוזרות על עצמן ואין הרבה מה לחדש. נעמה, אמא של רותי אומרת שאפשר לבחור על איזה צד להסתכל, אז אולי גם בבית שלהם אפשר לבחור וזו לא ממש גזירה שהמטבע תיפול על הצד הלא מוצלח שלה?
שבע בערב. גם נעמה חוזרת מהעבודה וצונחת על הספסל לידה. “הספסל לאימהות עובדות”. אומרת שולי בחיוך. “כן”, משיבה גם נעמה בחיוך קצת עייף, הילדים סביבה ונעמה מבקשת מהם לשמוע משהו אחד נחמד שקרה להם היום. שולי עוקבת אחר ההתנהלות הזו וחורטת כמה כללים חזק ועמוק בפנים.
נעמה אומרת שאפשר לבחור. אז נכון שיש דברים שהם לא בבחירה שלנו. אמא עובדת, למשל, זה משהו שצריך להשלים אתו. אבל עדיין נותר כר נרחב לבחירות, לשינויים ולהחלטות דינמיות מאד. איך אומר הפתגם שפגשה בלוח השנה? את הציור קיבלנו במתנה מד’, אבל אנחנו יכולים לבחור באלו צבעים לצבוע אותו.
בין שש לשבע – 3
