סיפורו של הדיפלומט השוודי, ראול ולנברג, שהציל רבבות יהודים בימות השואה
בינות גלי השנאה והאנטישמיות ששטפו את אירופה בימי הזעם האיומים של מלחמת העולם השנייה, צצו פה ושם גויים בעלי שאר רוח שסיכנו, לעיתים, את עצמם למען הצלת יהודים. אלו זכו לתואר חסידי אומות העולם ומקום של כבוד ניתן להם בדפי ההיסטוריה היהודית, למודת הסבל.
מבעד לשורת אישים דגולים אלו עולה ומתבלטת דמותו ההירואית של אדם מיוחד במינו, בעל שילוב נדיר של תכונות אופי נעלות, שבעוז רוחו ובתושייתו מילט עשרות אלפי יהודים מגיא ההריגה הנאצי.
רקע אישי
ראול ולנברג נולד בשוודיה בשנת 1912 למשפחה מיוחסת שהוציאה מקרבה דיפלומטים, בנקאים ואנשי עסקים. אגב, משפחה זו שולטת עד היום בכמה תאגידי ענק שוודיים וביניהם: ענקית הסלולר ‘אריקסון’ ויצרנית הרכב ‘סאאב’.
אביו של ראול מת קודם לידתו והילד הצעיר חונך על ברכי סביו שהיה בעל השקפה סובלנית והומאנית.
לאחר שסיים בהצטיינות לימודי אדריכלות באוניברסיטת מישיגן שבארה”ב, נשלח ראול על ידי סביו לארץ ישראל בשנת 1936, ועבד שם בסניף של בנק הולנד בחיפה. במשך ששת החודשים ששהה ראול בארץ הוא התוודע במיוחד ליהודים שהיגרו זה מקרוב מגרמניה הנאצית, ולמד מהם על היחס הקשה שספגו במולדתם.
לאחר חזרתו לשוודיה התקבל ראול, בעזרת קשרים משפחתיים, לעבודה בחברה גדולה לסחר במזון – שבבעלות יהודי אמיד ממוצא הונגרי בשם קולומן לאואר. תחום פעילותה של החברה היה בייבוא וייצוא של מוצרי מזון בין שוודיה למדינות שונות באירופה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש חלק ממדינות אירופה על ידי הנאצים, החל ראול לנסוע למדינות אלו בשליחויות עסקיות – בהיות בעליו מנוע מלהיכנס אליהן עקב יהדותו. נסיעות אלו גילו את כשרונו המיוחד לעסקים מה שהפך אותו במהרה לשותף מלא בחברה בה עבד. בנוסף, למד ראול מביקוריו אלו את המנגנון הנאצי ורזי הביורוקרטיה שלו לעומק, דבר שהוכח כבעל חשיבות גורלית בהמשך.
גורלם של יהודי הונגריה
בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם השנייה נהנו 700 אלף יהודי הונגריה משקט יחסי. למרות שסבלו מאנטישמיות קשה מצבם היה טוב לאין ערוך מזה של אחיהם בפולין וביתר השטחים שנכבשו על ידי הנאצים. דבר זה נבע, למרבה האבסורד, דווקא מהיות הונגריה בעלת ברית של גרמניה. הנאצים לא נכנסו בפועל לתוככי הונגריה, כי היא הלא בעלת בריתם, והשלטונות ההונגריים העניקו מאידך חסות חלקית ליהודים הדרים בה.
רק בשנת 1944 התערערו היחסים בין גרמניה להונגריה ועקב כך פלשו הגרמנים לשטחה וכבשוה במהלך מהיר.
כהרגלם בכל המקומות שנכבשו על ידם, פנו הנאצים באופן מיידי לביצוע זממם השפל ביהודים. מאות אלפי יהודים רוכזו במחנות לקראת שליחתם למחנה ההשמדה אושוויץ, תחת ניצוחו של הצורר אדולף אייכמן ימ”ש, ונראה היה שגורלה של יהדות הונגריה נחרץ.
ההתערבות השוודית
בשנותיה הראשונות של המלחמה נקטו שלטונות שוודיה, הניטראלית, במדיניות מנוכרת והגבילו את כניסתם של פליטים יהודים לתחומה. רק כאלו שהגיעו מנורבגיה השכנה או שהצליחו להוכיח את שייכותם השוודית הורשו להיכנס למדינה השלווה והמנותקת מזוועות המלחמה.
בשנים 1942-1943 חל שינוי בתפיסה השוודית שהוביל לפתיחת השערים בפני כל יהודי. בנוסף לשינוי מבורך זה אף פעלו השוודים באופן אקטיבי לנסות ולהציל, ככל שניתן, יהודים מגיא הבכא ההונגרי.
ביטוי מעשי לכך ניתן בדמותו של הדיפלומט השוודי, אף הוא מחסידי אומות העולם, פר אנגר, שעבד באותם ימים בנציגות שוודיה בהונגריה הכבושה. הוא הנפיק מאות אשרות מעבר ליהודי הונגריה שסללו עבורם את הדרך לשוודיה. אך מצבת כוח האדם המוגבלת שעמדה לרשותו לא אפשרה לו לעשות יותר. מתוך רצון עז לסייע ליהודים נוספים הוא הפנה בקשות בהולות למשרד החוץ השוודי שירחיבו את משאביו. שדריו נפלו על אוזניים קשובות ואף גרמו לכך שגירושם של יהודי הונגריה יעצר לזמן מה, כפי שיתואר בהמשך.
מינויו של ראול ולנברג
בשנת 1944, עם הגיע הממדים הראשונים של עוצמת הטבח ביהודי אירופה לידיעת העולם, הוקם בארה”ב ארגון בשם ‘מועצת פליטי המלחמה’ שנועד להציל את היהודים שנותרו. השמועות על הפעילות השוודית בהונגריה הגיעו לידיעת הארגון וזה קיים פגישת התייעצות דחופה בסטוקהולם, בירת שוודיה, בנוכחות אישים יהודים בולטים, וביניהם קולומן לאואר שותפו של ולנברג. בתיאום עם ממשלת שוודיה הוחלט להעמיד נציג דיפלומטי שיפעל בהונגריה באופן נרחב יותר למען יהודיה. בהמלצתו של לאואר שהעלה על נס את כישוריו המיוחדים של ולנברג כמו גם את אומץ ליבו, תושייתו ויכולת האלתור שלו, לצד ניסיונו הרב והיכרותו את המערכת הנאצית, נבחר ולנברג לתפקיד והוא בן 32 בלבד. אגב, גילו הצעיר גרם להסתייגויות בקרב מקבלי ההחלטות שחששו להעמיד מערכה מורכבת ורגישה כל כך בידי אדם שאינו מבוגר דיו. אך למרות זאת נבחר ולנברג לתפקיד בהחלטה לא פשוטה, שבדיעבד הוכחה כמוצלחת במיוחד.
מהרגע הראשון הבין ולנברג את סדר הגודל של שליחותו ונערך אליה בהתאם. הוא דרש ממשלת שוודיה שתעניק לו מעמד דיפלומטי של מזכיר ראשון, ובכלל זה סמכויות נרחבות ביותר, ותאפשר לו לפעול בדרכים פחות דיפלומטיות. בהכירו את הנפשות הנאציות הפועלות הוא עמד על כך שיעמדו לרשותו תקציבי ענק לצורך שוחד. כמו כן, דרש ולנברג שיותן לו להשתמש בכל המתקנים הדיפלומטיים השוודיים ברחבי הונגריה, לצורך הסתרת יהודים.
בקשותיו החריגות כה הדהימו את הממשלה השוודית ה ‘מרובעת’ עד שלצורך אישורן פנה ראש הממשלה למלך כדי שיעניק להן את הגושפנקא הנצרכת.
הצלה במלוא הקיטור
ולנברג הגיע להונגריה ביולי 1944. באותה עת כבר שולחו מעל 400,000 מיהודיה למחנות המוות ונותרו מעל 200,000 באזור בודפשט. הדיפלומט הנמרץ ריכז את מאמציו בהצלת היהודים הנותרים. ראשית הוא נשא ונתן עם הממשלה ההונגרית על הנפקת דרכוני חסות שוודיים עבוד יהודים. דרכונים אלו היוו שכלול של השיטה שנקט בה פר אנגר, שכן המחזיק בהם נהנה מחסות שוודית כביכול הוא נתין במדינה זו. מתחילה אישרו ההונגרים רק 1500 דרכונים כאלו, אך בהמשך, לאחר מסע לחצים כידו הטובה של ולנברג, הועלתה המכסה ל- 4500, פי שלוש מהכמות המקורית. בפועל הנפיק ולנברג כמעט 15000 דרכונים כאלו! לצורך כך הוא גייס מאות יהודים שיעסקו במלאכה המייגעת. עובדים אלו נהנו באופן מיידי מחירות יחסית, בהיותם עובדי הנציגות השוודית. הם לא נאלצו לשאת את הטלאי הצהוב המשפיל, והיו מוגנים משילוח למחנות.
ההעזה הייתה גדולה. לדרכונים אלו לא היה כל ערך חוקי ולמעשה, מעבר לכך שהונפקו בידי נציג שוודי רשמי, הם היו זיוף גמור. אך, דומה שולנברג לא פחד ליטול על עצמו כל סיכון. בהכירו את המערכת הנאצית, הקפיד לייצר את דרכוניו עטורים בשלל חותמות וסמלים רשמיים. הגרמנים, מעריצי ממסד וארגון במהותם, התרשמו מהמסמכים היוקרתיים ולא טרחו לבודקם לעומק.
הפוגה מדומה
באוגוסט 1944 נעצרה הגליית היהודים מהונגרייה. שליט הונגרייה דאז, מיקלוש הורטי, שקל מחדש את בריתו עם גרמניה לאור התהפכות גלגל המלחמה ותבוסתה המתקרבת של המפלצת הנאצית. זאת, בנוסף ללחצים שהופעלו עליו מכל העולם, וביניהם שוודיה, שיחדל מלסייע לפשע הנורא של השמדת היהודים, הביאו אותו אל סף הכרזה על הצטרפות לכוחות בעלות הברית. העתיד היה נראה מבטיח. הצבא האדום עמד לא רחוק משערי הונגריה במגמה לכובשה מידי הנאצים ונראה היה שתמה שליחותו של ולנברג. יהודי הונגריה הנותרים החלו להאמין שיצאו מכלל סכנה.
מפנה דרמטי
הגרמנים שהריחו את תוכניתו של הורטי ביצעו מהלך משלהם. באוקטובר 1944 הם הדיחו את השליט ההונגרי ומינו במקומו את הצורר האנטישמי פרנץ סלשי – ראש מפלגת צלב החץ. אם עד אז לא היו שותפים ההונגרים בפועל לרדיפת היהודים הרי שמעת המינוי החדש השתנו פני הדברים לרעה.
כנופיות צלב החץ החלו להשתולל בבודפשט ולטבוח ביהודים באופן מזוויע. נהר הדנובה האדים מדמם של אלפי הנרצחים היהודיים שגוויותיהם הושלכו לתוכו, ועשרות אלפי יהודים נשלחו שוב למחנות כפייה.
אייכמן, הממונה על חיסול יהודי הונגריה, חש שלא נותר לו זמן רב. הצבא האדום נשף בעורפו ושעון החול לתבוסת גרמניה הלך ואזל. מאמציו לשילוח יהודי הונגריה הנותרים – הוכפלו.
שעתו ההירואית של ולנברג
או אז התגלה הדיפלומט השוודי הצעיר במלוא יפעתו. בלי לבחול בשום תכסיס פעל ולנברג לילות כימים כדי להציל יהודים רבים ככל שניתן. הוא השתלט על 30 בתים ברחבי בודפשט והניף עליהם את הדגל השוודי. מקומות אלו קיבלו שמות מפוצצים כמו: ‘הספרייה השוודית’, ‘מכון המחקר השוודי’ ועוד, ובכך הפכו לטריטוריה שוודית ולבתי מחסה. למעלה מרבבת יהודים הוסתרה במקומות אלו. דרכוני החסות השוודיים חולקו לאלפיהם והצילו את נושאיהם ממוות. כל אותה עת עשו רכבות המוות את דרכן מהונגרייה לאושוויץ, מקטינות עוד ועוד את מצבת היהודים שנשארו. במין מרוץ אכזרי פעלו שני הצדדים ללא לאות, האחד להשמדה והשני להצלה. ולנברג לא הסתפק בפריסת חסות גרידא. תוך חירוף נפשו הוא היה מגיע למקום יציאת הרכבות ומתעמת עם השומרים על כל שם ושם. בסמכותיות רבה היה מכריז מתוך פנקס שבידו על שמות של יהודים מתוך הרכבת שלהם דרכוני חסות, ואלו היו מוצאים משם וחוזרים לביתם. לעיתים היה מטפס על הרכבת ומחלק מבעד לפתחים בגג דרכונים ליהודים הדחוסים בפנים. גם כשנגמרו לו הדרכונים לא אמר נואש. בתעוזתו חילק כל מסמך כתוב שוודית בתקווה שהשומרים שאינם מבינים שפה זו יכבדוהו כתעודת חסות רשמית.
וזה עבד! אלפי יהודים ניצלו בדרך זו ונפשם ניתנה להם לשלל.
בהמשך, משהושבתה פעולת הרכבות, הוצעדו היהודים רגלי בצעדות המוות הידועות לשמצה. ולנברג התחקה אחריהן ושלף משם יהודים רבים תוך שימוש בכל השפנים בכובעו. בפעולותיו אלו סיכן את עצמו בלי גבול כי די היה שהשומרים יעלו על מסמכיו הריקים מתוכן כדי שיוצא להורג ללא גינונים. אך כל זה לא הרתיע אותו מהמשך פעולותיו הנשגבות.
עדות מהתופת
בידי יד ושם מצוי מסמך מרגש שנכתב על ידי אחד מהניצולים ומתאר את ולנברג במיטבו. להלן מכתב זה בשינויי לשון קלים.
“לי יש סיפור אישי הקשור לוולנברג. בחודש דצמבר 1944 הייתי במחנה עבודות כפיה בהונגריה ליד גבול אוסטריה. אחדים מבין אנשי מחננו יצרו קשר עם וועד ההצלה בבודפשט, ואלו סידרו לנו תעודות חסות שוודית. הקצינים אשר שמרו עלינו שיתפו איתנו פעולה, והגענו לבודפשט מרחק של 120 ק”מ רגלי.
הכניסו אותנו למחנה, ושם נאמר לנו שאנחנו תחת חסותה של השגרירות השוודית. אולם כעבור יומיים הגיעו אלינו אנשי סלשי [אנשי צלב החץ, המיליציות הפשיסטיות ההונגריות], לקחו את תעודות החסות והובילו אותנו לתחנת הרכבת בלווי מכות וקללות. בתחנת הרכבת הייתה המולה גדולה וצעקות, כי הביאו אנשים אשר לא נחשבו ליהודים כי הם התנצרו לפני זמן רב. הם היו משוחררים מלשאת את הטלאי הצהוב, אבל הפעם לא התחשבו בהם והם נאלצו לעלות לקרונות. התחילו לסגור את הדלתות של הקרונות. אני עמדתי בפתח אחד הקרונות והסתכלתי על הנעשה בשטח לאורך הרכבת. יכולתי לראות את כל הקרונות, כי הרכבת עמדה במסילה בקשת.
פתאום ראיתי מכונית אזרחית שחורה מגיעה. יצא ממנה אדם לבוש מעיל שחור וניגש לקצין ס.ס הבכיר. כעבור כמה דקות לקח הקצין את הרשימות והתחיל להכריז ליד כל קרון שמות אנשים ואמר: כל מי ששומע את שמו ירד מהקרונות ויעמוד ליד האיש הלבוש במעיל השחור. ככה עבר הקצין ליד כל קרון, עד שכל האנשים אשר היו ברשימה ירדו.
מיד סגרו את כל הדלתות של הקרונות והרכבת יצאה מבודפשט. נאמר לנו שזאת הרכבת האחרונה שיצאה מהעיר, כי באותו יום סגרו הרוסים את העיר מכל הצדדים. אנחנו הגענו לאוסטריה, ורבים נספו שם. אני שרדתי, הודות לבריחתי מהמחנה.
אחרי המלחמה כשנודע לי על כל הפרשה של וולנברג וראיתי את התמונה שלו, הייתי בטוח שהוא האיש שעמד ליד הרכבת ושהצליח להוריד כמה עשרות אנשים מן הטרנספורט. אם קיים המושג חסיד אומות העולם, הרי התואר הזה מגיע ללא ספק לאיש היקר וולנברג אשר גמר את חייו הצעירים בצורה כה טרגית.
יהא זכרו ברוך!!!”
הצלת הגטו
במקביל לפעולותיו בשטח לא נמנע ולנברג מצעדים דיפלומטיים בעלי משמעות כוללנית יותר. במאמציו לעכב את חיסול גטו בודפשט נפגש ולנברג עם שורה של אישים וביניהם אייכמן עצמו. הוא ניסה לשכנע אותם בדרכים רבות ומגוונות לבל יוסיפו להשמיד את היהודים ויותירו את שארית הפליטה ללא פגע. על מפקד הצבא ההונגרי הוא איים בתביעה אחרי המלחמה על פשעי מלחמה ואת אייכמן הוא ניסה לשכנע בחוסר התוחלת של המהלך ככל שסוף המלחמה נראה באופק. פקידים נוספים בעלי עמדות מפתח זכו למתת יד נדיבה שלוו בשתדלנויות נמרצות למען היהודים.
פעולות אלו הביאו בסופו של דבר לעיכוב חיסולו של הגטו היהודי ובינואר 1945, עת השלים הצבא האדום את כיבוש הונגריה, נותרו בגטו רבבות יהודים שזכו בחייהם.
בסך הכול מוערך סך היהודים שהצליח ולנברג למלט מהמוות בקשת פעולותיו הנרחבות, בכ- 100,000! מספר מעורר השתאות לפי כל קנה מידה.
תעלומה טראגית
למרבה הצער לא ניתן היה להודות לולנברג על פעליו הנשגבים ולהכיר לו טובה על תרומתו האדירה להצלת העם היהודי.
זמן קצר לאחר כיבושה של הונגריה בידי הסובייטים נסע ולנברג עם נהגו למפקדה רוסית שם נעצרו השניים והועברו לידי הנ.ק.וו.ד – המשטרה החשאית ברוסיה. לאחר מכן הועבר ולנברג לבתי כלא שונים ברוסיה, לוביאנקה ולפורטובו, ומאז נעלמו עקבותיו עד עצם היום הזה.
הסיבה לנסיעתו ולמעצרו אינן ידועות. ההשערה הרווחת היא שולנברג ביקש בסך הכול להיפגש עם השלטונות הרוסיים כדי לדון עימם בגורלם של יהודי הונגרייה הנותרים. בנוגע למעצרו מגוונת חרושת הספקולציות עוד יותר.
יש הטוענים שהרוסים החשדנים, באותם ימים, עד כדי פרנואידיות, זיהו את ולנברג כמשתף פעולה אמריקאי ציוני ובשל כך החליטו להעלימו. סברה אחרת גורסת שהרוסים חשדו שולנברג מחזיק במידע יקר מפז על הון יהודי שהוטמן במקומות מסתור שונים והחליטו לחלץ זאת מפיו. כך או כך, נעלם הדיפלומט המופלא מאחורי מסך הברזל, כשכל ניסיונות הבירור לדעת מה עלה בגורלו נתקלים בחומה אטומה ולא מובנת. רק ב- 1957 לאחר לחצים גדולים, הן מצד המשפחה והן ממשלת שוודיה, ניאותה ממשלת רוסיה לשחרר מסמך רשמי ובו הודתה שולנברג היה ברשותה, אך הוא מת בכלא לוביאנקה ביולי 1947.
לא ניתנו מעבר לכך כל פרטים נוספים, לא על סיבת מעצרו ולא על מקום קברו. ברבות השנים התערערה אמינות ההודעה הסובייטית, בעקבות עדויות שונות של אסירים רוסיים לשעבר שהעידו כי ראו את ולנברג בתאריכים מאוחרים יותר. למרות זאת הגירסה הרשמית הרוסית לא השתנתה עד היום והיא דבקה בטענה שהעציר מת כבר ב- 1947.
ב- 1989 העבירה ממשלת רוסיה כמה פריטים אישיים, שהיו שייכים לדיפלומט הנעדר, לטענתם, למשפחתו של ולנברג. צעד זה נעשה ‘עקב התארגנות מחדש במחסנים ובארכיונים’ – גירסת שלטונות רוסיה.
לאחר קריסת הקומוניזם ונפילת ברית המועצות ניאותה רוסיה לתת יד לחקירה רחבה יותר. הוקמו שני ציוותי חקירה, האחד רוסי והשני שוודי, שפעלו יחד כקבוצת עבודה. הם בחנו רבבות מסמכים בעשרות ארכיונים וגבו עדויות מאנשים רבים. מסקנותיהם היו שונות, כצפוי. הצוות הרוסי אישש את הגירסה הרוסית ולפיה מת ולנברג ב- 1947 והצוות השוודי קבע שאין כל ידיעה מבוססת על מותו לכאורה של הדיפלומט. רק לגבי דבר אחד שררה תמימות דעים בין כל החוקרים. מעצרו של ולנברג ב- 1945 היה מעשה נפשע ביותר ונטול כל הצדקה.
גם בשנים האחרונות נחשפים מפעם לפעם גילויים נוספים בפרשה, אך עדיין אין בהם כדי להתיר באופן ממשי את תעלומת אחריתו של הדיפלומט הנועז, כמו גם לענות על החידה מדוע התעניין בו הממשל הסובייטי עד כדי חטיפתו וטשטוש כל עקבותיו.
הנצחה לדורות
הרוסים לקחו את גופו של ולנברג, אך מעשיו הכבירים הועלו על נס ומהווים מופת בינלאומי לכוחו של אדם אחד להושיע רבבות חפים מפשע.
דמותו של ולנברג מתנוססת על בול אמריקאי, ואנדרטאות רבות לזכרו הוקמו ברחבי העולם. מכוני מחקר וקרנות סיוע נקראו על שם הדיפלומט היקר באדם ורחובות רבים, בארץ ובעולם, נושאים את שמו.
ביד ושם הוכרז ראול ולנברג כחסיד אומות העולם ועץ ניטע לזכרו.
כמו כן, בשנת תשמ”ה הוענקה, על ידי יד ושם, תעודת אזרח של כבוד למשפחתו של ולנברג וכך נכתב בה:
בהוקרה על הצלת רבבות יהודים בהונגרייה בתקופת השואה, למרות הסכנות והקרבת הנפש שהיו מנת חלקו, ובהתאם להחלטת הכנסת מיום ג’ ניסן התשמ”ה, מוענקת בזו אזרחות כבוד של מדינת ישראל לראול ולנברג.
הוקרה זו הינה אות לרגשי כבוד והתודה אותה רוחש העם היושב בציון לאצילי הנפש המעטים אשר בפועלם האירו את חשכות תקופת הנאציזם באירופה.
