המצאות מפורסמות מתוצרת ‘כחול לבן’
כתבה שנייה
היותה של מדינתנו הקטנטונת נתונה תחת איום מתמיד ומוקפת במדינות אויב, לצד ניסיונה הרב במלחמות עקובות מדם ומתקפות טרור העניק את הכורח, כמו גם את המיומנות, לייצר פיתוחים חדשניים לשדה הקרב. הצלחתם של חידושים אלו הציבה את ישראל כאחת מהמתקדמות בעולם בפיתוח אמצעי לחימה, מה שהוביל להתעניינות רבה באמצעים אלו ולרכישת חלק מהם בידי מדינות רבות.
ביריעה זו נסקור כמה מפיתוחים אלו שקנו את שמם בעולם, למרות שחלקם לא הגיע לבסוף לפס הייצור.
עוזי
תת המקלע המפורסם שהיה במשך שנים רבות נשקם האישי של לוחמי צה”ל ואומץ בהתלהבות על ידי חיילות רבים בכל רחבי העולם.
העוזי תוכנן על ידי עוזי גל, עובד התעשייה הצבאית, ועל שמו הוא נקרא. אגב, גל לא רצה שכלי הנשק יהיה על שמו אך התעלמו ממנו. על תכנון העוזי זכה גל בצל”ש הרמטכ”ל ובפרס ביטחון ישראל.
פיתוחו של העוזי החל למעשה כבר בסוף שנות ה- 40 אך הושלם רק ב- 1955. בחודש יוני 1949 הקים הרמטכ”ל יעקב דורי ועדה לבחירת תת-מקלע חדש לצה”ל, אשר יחליף את הסטן. שני דגמי תתי-מקלעים עמדו בפני הוועדה, האחד העוזי והשני תת-מקלע ק-12 “קארה” אשר פותח על ידי המהנדס חיים קארה – שעבד במחלקה לפיתוח כלי נשק קל במסגרת חיל המדע. ב- 26 באוקטובר 1950 נערכה בדיקה השוואתית לשני כלי הנשק המתחרים. בסיום הבדיקה נבחר העוזי לתת המקלע הצה”לי החדש מן הסיבות הבאות: היותו קל וזול יותר לייצור, היותו מורכב ממספר חלקים קטן יותר, נוח יותר לפרוק והרכבה ועלויות אחזקתו זולות יותר. כמו כן, העוזי הכיל מספר מאפיינים תכנוניים מיוחדים, שנחשבו ליוצאי דופן בזמנם והשפיעו רבות על עיצוב תתי מקלע אחרים.
בבדיקות מבצעיות שנערכו לצורך השוואה בין העוזי לבין הקארה לא נמצאה עדיפות ברורה לאחד מכלי הנשק על האחר. לצורך המשך בדיקות העוזי הוזמנה סדרה ניסיונית של 100 כלי נשק. הניסויים בסדרה זו נמשכו עד למחצית שנת 1953. עם תום הניסויים ושיפור כלי הנשק בהתאם לממצאי הבדיקות, הוזמנה סדרה ראשונה בת 5,000 כלים לצה”ל.
העוזי הוכנס לראשונה לשירות בחטיבת הצנחנים שנזקקה לנשק קטן וקומפקטי לפעילותה הדינמית שכללה: סיור, מארבים, פשיטות ומבצעים מיוחדים. למעשה, אבי טיפוס של העוזי נכנסו לשירות מוקדם יותר, ושימשו את יחידת הקומנדו 101 בפעולותיה. העוזי קנה את תהילתו בשירות הצנחנים ומאוחר יותר במבצע קדש (1956) ובמלחמת ששת הימים (1967).
העוזי קנה לעצמו מוניטין של נשק מצוין ונדיר באיכותו. העוזי היה אמין, קל לתפעול וקל לתחזוקה. הוא אפשר ירי אוטומטי מלא בכלי קומפקטי וקטן מידות, ובכך היה אידיאלי לפעולות קומנדו. חסרונו העיקרי של העוזי היה הקנה הקצר שלו, שכתוצאה מכך העוזי היה מדויק רק בטווחים קצרים (זוהי בעיה מסורתית של תתי מקלע, שנפתרה רק עם המצאת רובי הסער שכיום החליפו כמעט לחלוטין את התמ”קים בצבאות העולם ובכוחות המיוחדים).
עד שנת 1973 העוזי היה פופולרי בצה”ל, ושימש כנשק האישי העיקרי של חיל הרגלים וכנשקם של צוותי טנקים. בעקבות נחיתות העוזי בקרבות מלחמת יום כיפור למול המצרים והסורים שהיו חמושים ברובה סער מודרני: הקלצ’ניקוב, הוחלט להוציאו מהשירות ולהחליפו ברובה הסער (גליל ומאוחר יותר ברובה M-16). העוזי איבד את מקומו כנשק החי”ר הסטנדרטי בצה”ל אך המשיך לשמש כנשק עבור כוחות מיוחדים, ייעוד המתאים יותר לתת מקלע מאשר קרבות בשטח פתוח של מאות מטרים.
העוזי המשיך לשמש כנשק ייצוגי לחיילות, אך לבסוף הוצא מהשירות לחלוטין עקב פליטות כדורים, וזאת למרות ניסיונות לשפר את בטיחותו באמצעים שונים.
כיום, נגזרות של העוזי ממשיכות לשרת במערך המבצעי, ומשמשות בעיקר יחידות מיוחדות ללוחמה בטרור, בשל מהירות הלוע הנמוכה, וקוטר הקליע הגדול שלו, שמאפשרים פגיעה בעלת אבחנה גבוהה ובעלת כושר עצירה גבוה.
ב-2011 נכנס לשירות דגם חדש של העוזי – “מיקרו-עוזי-פולימר” – שנרכש על ידי פיקוד המרכז עבור היחידות המיוחדות של הפיקוד. הדגם כולל מתפסים מחומרים פולימרים להפחתת המשקל ל-2.3 ק”ג, קת חדשה ומספר שיפורים ארגונומיים. הדגם החדש נועד להיות קומפקטי וניתן להסלקה. אורכו הוא כ-50 ס”מ עם קת פתוחה ו- 30 ס”מ עם קת מקופלת.
בזכות הילת הגבורה שרכש לעצמו בשירות צה”ל והמוניטין שלו כנשק אמין ועמיד, שווק העוזי לעשרות יחידות צבא ומשטרה ברחבי העולם, בלמעלה מ-90 מדינות (החל משנות ה- 60 של המאה ה- 20 נמכר יותר מכל תת מקלע אחר). לפיכך, מלבד מלחמות ישראל, העוזי לקח חלק במספר מלחמות ברחבי העולם כדוגמת: מלחמת וייטנאם, מלחמת האזרחים בסרי לנקה, מלחמת פוקלנד, מלחמת האזרחים בסומליה, המלחמה בסחר בסמים במקסיקו ועוד.
לפרסום רחב זכה העוזי ב- 30 במרס 1981 בעת ניסיון ההתנקשות בנשיא האמריקני רונלד רייגן. סוכני השירות החשאי נקלטו בשידור חי בעין המצלמות כשהם שולפים את העוזי שלהם ומגנים על נשיאם.
שלא בטובתו, העוזי התחבב גם על ארגוני טרור ופושעים בשל מידותיו הקטנות. עם חלוף השניים נטשו הללו את העוזי לטובת תתי מקלע קטנים יותר.
מעיל רוח
מערכת הגנה אקטיבית לרכב קרבי משוריין מתוצרת רפאל – מערכות לחימה מתקדמות (שפותחה בשיתוף פעולה עם אלתא והתעשייה הצבאית הישראליות, וג’נרל דיינמיקס האמריקאית), שתפקידה לגלות ולזהות בזמן אמת איומים מנשק נ”ט, להעריך את מסלול היירוט האופטימאלי שלו, ולהשמיד אותו הרחק מהרכב שעליו מגינה המערכת. חידושה המהפכני נעוץ בכך שעד לפיתוחה נשענה הגנת רכב משוריין בעיקר על עובי השריון שלו ועל ניידותו, דבר שהוכח כבלתי מספק לאור התקדמותו של נשק הנ”ט – הן בהרסנותו והן ביכולת הדיוק שלו. מערכת ‘מעיל רוח’ הסיטה לראשונה את המאבק בנשק זה הרחק מרכב המטרה והעניקה לו בכך הגנה מיטבית גם מסוגי נשק נ”ט שהפכו אותו קודם לכן לטרף קל.
מערכת ‘מעיל רוח’ משלבת שבשים (הגנה רכה) ויירוט פיזי (הגנה קשה) של איומים העומדים לפגוע ברק”מ עליו היא מותקנת.
המערכת מורכבת ממספר חיישנים, מכ”ם חיפוש וארבעה לוחות “אנטנה”, מחשב ירי ומשגר אמצעי יירוט המותקנים על גבי הרק”מ. המכ”ם סורק ב- 360 מעלות מסביב לרק”מ, וברגע שהוא מזהה איום הוא מנתח אותו (קובע את סוגו, מהירותו, מיקומו וכיוון תנועתו) ומשגר מטען מיוחד של כדוריות מתכת שמפרק את האיום בעודו באוויר טרם הגיעו לרק”מ. תהליך יירוט זה מתבצע אך ורק אם המערכת מזהה שהאיום יפגע ברכב.
למערכת יש יכולת להתמודד עם מגוון רחב של איומים ומספר התקפות בו זמנית, וכן יכולת לעבוד בתנועה ובכל תנאי מזג אוויר.
מערכת ה ‘מעיל רוח’ הוצגה לראשונה בישראל במרץ 2005 וב- 2009 הותקנה לראשונה על מחלקת טנקים באחת מחטיבות חיל השריון. באוגוסט 2009 הכריז מפקד זרוע היבשה דאז אלוף אבי מזרחי על הפיכת המערכת למבצעית (בעקבות ניסויים מוצלחים) ועל הצטיידות בשלב הראשון של חטיבת שריון ב ‘מעיל רוח’. בכך נהפכה המערכת למערכת ההגנה האקטיבית הקשה המבצעית הראשונה בישראל.
בספטמבר 2010 נבחרה נגזרת קלה יותר של ‘מעיל רוח’, לשמש כמערכת ההגנה האקטיבית של שיריוניות M-ATV האמריקאיות.
ביוני 2012 הודיע צה”ל על סיום הטמעת מערכת ‘מעיל רוח’ בחטיבה 401 וכעת כל טנקי החטיבה מצוידים במערכת. כדי לסיים את הטמעת המערכת ערכה החטיבה, בשיתוף כוחות הנדסה קרבית, אימון גדול עם המערכת החדשה.
הצלחה בשטח:
ב- 1 במרץ 2011 יירטה המערכת לראשונה רקטת אר.פי. ג’י ששוגרה מרצועת עזה לעבר טנק ישראלי סמוך לניר עוז.
ב- 20 במרץ 2011 נורה טיל נ”ט אל עבר טנק מדגם מרכבה סימן 4 שעסק בפעילות מבצעית בשטח ישראל לאורך גדר המערכת של רצועת עזה. המערכת זיהתה את הירי, אבל קבעה שהוא לא מסכן את הטנק ולא בוצע יירוט של הטיל התוקף. המערכת העבירה מידע על הירי לצוות הטנק שהשיב באש אל עבר מקור הירי וזיהה פגיעה.
כמו כן, הצליחה המערכת ליירט טיל נ”ט מדגם קורנט E, אחד מטילי הנ”ט המתקדמים והמסוכנים בעולם, שנורה לעבר טנק מרכבה סימן 4 בגבול רצועת עזה.
ב- 1 באוגוסט 2012 יירטה המערכת טיל נ”ט שנורה לעבר טנק מרכבה סימן 4 מחטיבה 401.
נאוטילוס
עד לפני שנים לא רבות נחשב השימוש בלייזר ככלי נשק לפנטזיה בדיונית שהעסיקה בעיקר סופרים בעלי דמיון פורה. פיתוחו של הנאוטילוס, שהוא בעצם תותח לייזר רב עוצמה המסוגל להשמיד עצמים באוויר, הפך את הדמיון למציאות מרתקת שיישומה העתידי עשוי לחולל מהפך בכל תפיסת ההגנה האווירית.
שמה המסחרי של המערכת הוא “סקיי-גארד” (שומר השמים). מימון הפיתוח של המערכת משותף לארצות הברית ולישראל, והקבלן המרכזי של הפרויקט הוא חברת נורת’רופ גראמן האמריקנית.
הלייזר עליו מבוססת המערכת הוא לייזר כימי בתחום התת אדום. השליטה והבקרה נעשים על ידי מכ”ם איכון, ומערכת עקיבה המבוססת על ציין לייזר בתחום התת אדום. עוצמתו המיוחדת מופקת באמצעות שריפת גזים בתא בעירה הגורמת, בתהליך מורכב, להפקת קרן לייזר חזקה במידה כזו שתהא מסוגלת לפורר פגז ארטילרי או רקטה.
המערכת אפקטיבית בטווח שבין קילומטרים בודדים לבין כ- 10 קילומטרים, והיא מאפשרת כחמישים הפעלות בזו אחר זו לפני טעינה מחדש, במרווח של שנייה אחת בין הפעלה להפעלה.
בשל רגישות הנושא, חוסר במקורות מהימנים והתחרות העזה בין החלופות השונות בתחום יירוט הרקטות, קיימים נתונים סותרים באשר לאחוזי ההצלחה של המערכת וביצועיה. לדבריו של ד”ר עודד עמיחי שהיה מיוזמי הפרויקט ומלווה אותו עד היום, בוצעו במערכת 46 ניסויים בין שנת 2001 לשנת 2004 בשדה הניסויים של הצבא האמריקאי בווייט סנדס, שכולם הסתיימו בהצלחה.
למערכת הנאוטילוס יתרונות וחסרונות.
יתרונות:
- אמינות. על פי עדותו של פרופ’ יצחק בן ישראל (קצין מחקר ופיתוח ראשי לשעבר), בניסוי שנערך הופלו כל הקטיושות השונות.
- זמן יירוט מהיר. זמן הקליע הוא מהירות האור. (שנייה להינעל ושתי שניות להפיל).
- המערכת בעלת יכולת עקרונית ליירט מספר רקטות בזמן קצר (מטחים).
- עלות תפעולית שולית נמוכה של יירוטים בשימוש המבצעי (אלף דולר ליירוט לעומת 40 אלף דולר ליירוט באמצעות מערכת כיפת ברזל).
- פוטנציאל לשימושים צבאיים נוספים (יירוט מטוסים מנמיכי טוס, מסוקים, מזל”טים וטילי כתף).
חסרונות:
- המערכת עדיין אינה מבצעית. השלמת פיתוחה נדחה מעת לעת.
- טווח היירוט קצר יחסית למערכות אחרות (מספר קילומטרים).
- יעילות המערכת נמוכה ביותר עד אפסית בתנאי עננות, ערפל ואובך.
- הרקטה שחומר הנפץ שלה ינוטרל תתפרק באוויר וחלקיה ימשיכו בדרכם ויתפזרו באזורים קרובים לנקודה שבה הייתה אמורה הרקטה השלמה לפגוע. תיתכנה פגיעות משמעותיות באזור המטרה.
- קיימות בעיות בטיחות הנובעות משיטת הלזירה (לייזר כימי) ומהימצאות מכלים גדולים של חומרים כימיים מסוכנים.
- גזי הפליטה של המערכת רעילים ומסכנים את הסביבה. יש לציין כי גם למערכות רקטיות יש גזי פליטה רעילים.
- חוסר ניידות ופגיעות. עם זאת המערכת מסוגלת להגן על עצמה מירי תלול מסלול.
- מחיר פיתוח והצטיידות ראשוניים גבוהים (כ- 170 מיליון דולר למערכת).
- תצרוכת חשמל גבוהה מאד, בשל הצורך להחזיק את הגז בתת-לחץ.
למרות ביצועיה המוצלחים של מערכת הנאוטילוס בשדות הניסויים הוקפא פיתוחה הסופי בידי הממשל האמריקני, הן בשל מחלוקות כספיות עם ממשלת ישראל והן בשל המתנה לטכנולוגיית לייזר חדשנית יותר.
בעקבות ירי רקטות קסאם מרצועת עזה על שדרות ועל יישובי עוטף עזה, עלתה שוב שאלת היתכנותה של מערכת הנאוטילוס. אך לבסוף לאחר פולמוסים רבים הכף הוכרעה לטובת מערכת כיפת ברזל.
הפיזיקאי ד”ר עודד עמיחי, לשעבר בכיר ברפא”ל ומיוזמי פרויקט נאוטילוס, טוען כי הופצו בדותות רבות על המערכת, כדי למנוע את ההצטיידות בה. הוא סובר שאי ההצטיידות במערכת שזמינה, יעילה וזולה מכל החלופות, היא אחד המחדלים הגדולים בתולדות ישראל, שגרמה להעצמה מיותרת של החמאס והחזבאללה. וכי לא בוצעה הצטיידות במערכות הלייזר בגלל מדיניות שגויה של מערכת הביטחון הישראלית, שטעתה בהערכת איום הרקטות, תוך העדפת פיתוחים מקומיים לצורכי ייצוא נשק.
להערכתו של ד”ר עמיחי, להגנת יישובי הנגב המערבי מפני ירי הקסאמים יידרשו 3-4 מערכות, שעלותן מוערכת ב- 250-300 מיליון דולר. להגנת גבול הצפון יידרשו 10-12 מערכות, שעלותן מוערכת ב- 400 מיליון דולר. (עלות של 2.5 ימי לחימה של מלחמת לבנון השנייה). על פי התחשיב שלו במלחמת לבנון השנייה אילו הייתה ישראל משתמשת בפתרון רקטי, הרי שכנגד 4,000 הרקטות שנורו על ישראל היה צורך בירי של 12,000 טילים שעלותם לפחות 1.2 מיליארד דולר (שלושה טילים לרקטה), ואילו העלות התפעולית של מערכת הנאוטילוס הייתה 4 מיליון דולר בלבד.
לביא
פרויקט הלביא היה פרויקט ישראלי שאפתני לייצור מטוס קרב חד-מנועי, רב משימתי, מודרני וזול. הפרויקט התבצע בתעשייה האווירית, עבר את כל שלבי התכנון והגיע לחמישה אבות טיפוס, מהם שניים שטסו בשמי הארץ. בשלב זה החליטה ממשלת ישראל על הפסקת הפרויקט.
ייחודו של הלביא היה בשילוב המיוחד של מטוס בעל גודל פיזי קטן, המכיל מערכות מתוחכמות ועתירות תוכנה; המטוס נשלט על ידי מערכת טוס על חוט משוכללת ומתקדמת. תצורה אווירודינמית חדישה הקנתה למטוס כושר תימרון מעולה, ומערכות אוויוניקה פורצות דרך שילבו ציוד בדיקה אוטומטי להקלת תחזוקת המטוס. מנוע הלביא אמור היה להיות מנוע חדיש שטרם נוסה, מתוצרת פראט אנד ויטני, ונועד לאפשר למטוס יחס דחף-משקל אידיאלי. המטוס תוכנן בעזרת טייסי קרב של חיל האוויר, וניתנה תשומת לב רבה להנדסת האנוש שבו; מרכיב חשוב בתא הטייס הייתה תצוגה עילית גדולה במיוחד. הלביא נועד להחליף את מטוס הסקייהוק שהתיישן, את מטוס הכפיר ואת חלק ממטוסי הקורנס (פנטום); הלביא אמור היה להיות מטוס קרב רב משימתי, כדוגמת מטוס ה-F-16 פייטינג פלקון, ואף להיות טוב ממנו.
אב הטיפוס של הלביא טס לראשונה ב-31 בדצמבר 1986. את המטוס הטיס טייס הניסוי מנחם שמול. אב הטיפוס השני היה משופר מהראשון, והותקנו בו בידון גחון, צינור מיוחד לתדלוק אווירי ומספר מערכות אוויוניקה שלא הופעלו בדגם הראשון. טיסת המבחן הראשונה שלו בוצעה ב- 8 בינואר 1987.
בשנתיים האחרונות למהלך הפרויקט, פעלו בעניינו מספר כוחות עיקריים: אלופי המטה הכללי העריכו שעלויות ייצור הלביא יפגעו בתוכניות ההצטיידות של זרועות הצבא. הממשל האמריקני מימן את המחקר והפיתוח אף שלא היה בכוונתו לממן את ייצור המטוס. פוליטיקאים, בעיקר מהליכוד, ביקשו להמשיך בפרויקט מתוך נאמנות לעקרונותיהם, ופוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות הכירו בהשפעות האפשריות של ביטול הפרויקט על בחירות 1988 העומדות בפתח.
לאחר כשבע שנים וחצי של פיתוח מואץ בהשתתפות אלפי מהנדסים וטכנאים, החליטה ממשלתו של יצחק שמיר (ברוב של 12 נגד 11), ב- 30 באוגוסט 1987, בעצתם של שר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס, לעצור את הפרויקט. ההחלטה התקבלה לאחר שהתברר שישראל לא תוכל לממן את יצורו לבדה, ושהפרויקט מעלה אותה למסלול התנגשות עם האמריקנים, אשר סירבו בתוקף להסב אליו את כספי הסיוע האמריקני, במיוחד לאור העובדה שהוא מתחרה ביצרני המטוסים שלהם. אחת מהתוצאות לעצירת הפרויקט הייתה תחילת הליך פיטורין של כ- 6,000 עובדי תעשיות ביטחוניות בישראל.
אחד הטיעונים החזקים ביותר בעד הפסקת הפרויקט היה כי חיל האוויר הישראלי, הלקוח היחיד של הפרויקט, הודיע כי יזמין מהתעשייה האווירית 75 מטוסים ולא 150 כפי שהוערך מלכתחילה. עובדה זו העלתה משמעותית את עלותו של כל מטוס והפכה את המשך הייצור לפחות כלכלי.
יש הטועניםשבפרויקט זה ישראל נטלה על עצמה משימה גדולה מכפי כוחה, לנוכח העובדה שמדינות עשירות, חזקות ומבוססות מישראל, לא שקדו על פיתוחו של מטוס קרב מהדור החדש. כנגדם יש המצביעים על היכולת הטכנולוגית המרשימה שישראל הפגינה בתחומים משיקים, כתחום ההיי טק, ועל הצלחתו של פרויקט החץ, הדומה מאוד באופיו לפרויקט הלביא. לאחר הפסקת הפרויקט קורקעו שני אבות הטיפוס ואחד מהם אף הועבר לתצוגה במוזיאון חיל האוויר בחצרים. מטוס אב הטיפוס השלישי הוסב ל”מדגים טכנולוגיות” (לביא TD) ושימש להדגמת יכולת טיסה ומערכות שונות. מטוס זה קורקע סופית במהלך שנות ה- 90. בשנת 1996 נגרטו אב הטיפוס הראשון וכן אבות הטיפוס הרביעי והחמישי (שלא הושלמו מעולם) למטילי אלומיניום.
