איזו אמא נהדרת!
“שושי, איפה יוסי?” מתח קל ניקד את קולה של מלכה והפך אותו לנמרץ ומהיר. זה עתה קמה משנת הצהרים, הדבר הראשון שרצתה היה לפגוש את יוסי ולשמוע ממנו איך היה. אבל חיפוש מהיר של הילדון לא גילה אותו באף אחד מחדרי הבית.
“יוסי?” שושי הרימה עיניים תוהות מהספר, “אה, הוא הלך לחבר, לשרוליק, אם אני לא טועה”.
“הלך לחבר”, מלמלה מלכה וצביטה קטנה בלבה, “הוא אמר לך משהו?” “אמר משהו?” שושי קמטה את מצחה “אולי שיחזור בשש וחצי בערב, משהו כזה”.
“לא, אני מתכוונת לשאול אם הוא אמר לך משהו בקשר לסיום”.
“אה”, השיבה שושי “לא, הוא לא אמר כלום”.
היום היה הסיום בכיתה של יוסי. הסיום שחתם את שנת הלימודים הארוכה. יוסי הרווה אותם השנה רוב נחת, הוא למד במרץ והשתדל להתנהג טוב למרות שלא תמיד היה לו קל. מלכה הרגישה שהיא רוצה להראות לו עד כמה היא מעריכה את הלימוד ואת ההשקעה שלו, עד כמה משמחת אותם התורה הקדושה ועד כמה היא מוקירה אותו ואת ההתמדה שלו. כשחזר הביתה עם הודעה על הסיום חשבה שאולי זה הזמן והמקום המתאים.
“יוסי, אני אאפה לך עוגה טעימה”, אמרה מלכה לבן השבע שלה. “עוגה עם שוקולד וקישוטים, רוצה?” יוסי הביט בה בעיניים חומות גדולות, אכזבה קטנה רצדה בהם והוא שאל בתום. “אולי נקנה בקבוק שתיה ודי?”
“בקבוק שתיה?” מלכה צחקה “את זה תשאיר לילדים אחרים, אתה תביא לכיתה עוגה מפוארת. עוד היום אקנה את החומרים לעוגה ומחר כבר נכין אותה. תגיד לרבה שאמא שלך מכינה עוגה, כן?”
למחרת הוקדש כל אחר הצהרים לאפיית העוגה המדוברת. מלכה עבדה כרוח סערה, מלאה ברצון טוב ובמרץ של עשיה, יוסי היה שותף מלא בהכנה, במדידת הכמויות ובציפייה נרגשת לעוגה המוכנה.
העוגה הונחה בצד עד שהתקררה. אחר כך קשטה מלכה את העוגה המיוחסת בצבעים מיוחדים, וורוד לצד תכול וירוק לצד צהוב. צבעי מאכל עורבבו עם ריץ’ מוקצף ויצרו תערובת מגוונת של צבעים. “עוגה מיוחדת כזו החברים שלך אף פעם לא ראו, יוסי”, נסתה מפעם לפעם להלהיב את הבן שעמד מהצד מאופק משהו וכשברכי שאלה למה לבית שלהם אמא אף פעם לא מכינה עוגות כאלו השיבה מלכה בהדגשה שעוגות מיוחדות היא אופה לכבוד סיומים של ילדים שלומדים תורה במרץ ובכוונה…
בלילה העוגה כבר עמדה הכן במקרר. אבל מאוחר מאד, אחרי שיוסי נרדם הוציאה אותה מלכה שוב. קצת שיפוצים אחרונים לא יזיקו לה…נכון שילדים בני שבע לא ממש ישימו לב אם הקישוט לא מדויק, הם גם לא יבחינו במעט קצפת שנמרחה בקצוות, אבל היא רוצה לראות את העוגה מושלמת, רוצה שזה המראה שיחקק בתמונות, שזה המראה שיחקק בלבו של בן השבע שלה.
למחרת בבוקר עטפה מלכה את העוגה עטוף היטב. יוסי קיבל שורה של הוראות איך לשמור על העוגה ואיך להושיב אותה בעדינות באוטובוס, במושב לידו ובשום אופן לא לטלטל אותה טלטולים מיותרים, ואיך להחזיק אותה בעדינות כשהאוטובוס יסתובב בכיכר ואיך להרים אותה בזהירות כדי שהקישוט לא יפגם. יוסי הקשיב לכל ההנחיות אבל באיזשהו שלב ראתה מלכה שהוא רק מתבלבל ונבהל, בסופו של דבר ביקשה משושי שתלווה אותו לחדר ותעזור לו לשאת את העוגה המיוחדת שהוכנה עבור הסיום הנכבד הזה.
שושי התנדבה ברצון, שני הילדים יצאו לדרך ומלכה התפללה שהעוגה תגיע בשלום וש…גם שהיא תפעל את פעולתה.
בצהרים הלכה מלכה לנוח וכשקמה בארבע הרגישה במתח קל הלופף אותה. ברגע הראשון לא ידעה מהו מקורו של המתח הזה, אחר כך בבת אחת, נזכרה. יוסי חזר הביתה לפני חצי שעה. איך הוא חזר? האם הוא מרוצה ונרגש? מה אמר הרבה ומה אמרו החברים? לצערה התברר לה שיוסי הלך לחבר והיא תצטרך לחכות עד שש וחצי כדי לראות את פניו הקורנות ואת קומתו הזקופה וכדי לשמוע מה אמרו כולם על העוגה הנהדרת שהאמא המסורה עמלה להכין.
מארבע עד שש וחצי קיפלה מלכה כביסה, קצצה ירקות לסלט של ארוחת הערב וארגנה קצת את המטבח, אבל היא לא יכלה שלא להגניב מידי דקות ספורות מבט לשעון או לדלת. באיזשהו שלב רצתה לגשת לטלפון, להתקשר לביתו של החבר ולדבר כבר עם יוסי, שיספר לה איך היה. אבל ברגע האחרון נרתעה והחליטה שהיא בכל זאת תחכה.
השעה שש וחצי הגיעה בסופו של דבר, ויחד עמה הביאה את יוסי, החתן הנכבד, הביתה. “איך היה?” שאלה מלכה. “מקסים”, השיב יוסי והעיניים שלו זהרו, לבה של מלכה התרחב בקרבה בנחת ובאושר, היא עבדה קשה, זה נכון, אבל האושר בעיניו של יוסי שווה את העבודה.
“יש לו פליימוביל חדש”.
“למי?” שאלה מלכה בחוסר הבנה.
“לשרוליק, שיחקנו ביחד המון זמן, אני הייתי השוטר והוא היה הגנב”.
“אה”, בלעה מלכה גוש קטן של אכזבה, “התכוונתי לשאול איך היה בסיום”.
“מקסים, הרבה הכין לנו כתר ענק ויש לי גם פעקאלע מאד גדול, החבאתי אותו במגירה שלי כי רציתי להראות לך. אני יכול לאכול אותו עכשיו?”
“אחרי ארוחת ערב”. השיבה מלכה בקצרה, רבונו של עולם, למה הילד שלה לא מדבר על העוגה, למה היא צריכה לתחקר אותו ולשאוב בכוח את המידע? אולי היא נפלה לו בדרך? נפלה ונמעכה? פחד קל לפת אותה.
“יוסי”, כוחה כמעט תש. “העוגה שהכנתי לך, היא…היא היתה בסדר?”
“העוגה? כ ן, נהדרת. הילדים נורא אהבו את הקרם, במיוחד הוורוד, וגם את העדשים. הרבה פרס לכל אחד פרוסה עם עדש וככה אף אחד לא היה עצוב. הרבה אמר שהעוגה היתה מאד מיוחדת ושאני אמסור לך תודה רבה”.
“יופי”, מלכה שמחה, אבל לא ממש. באיזשהו מקום בלב פשטה לה תחושה של החמצה. יוסי אמנם אומר דברים מחמיאים ומוסר דרישות שלום מלהיבות, ובכל זאת, אין בקולו שום התלהבות ועיניו חסרות כל ברק.
“יוסי”, היא שאלה בחשש תוהה, “העוגה באמת היתה נהדרת? שמחת שאפיתי לך אותה?”
“כן”, השיב יוסי. שוב באותו קול חסר חיות. “מאד, תודה רבה אמא”.
עוד שניה של שקט, מלכה נאנחת ואומרת ש”טוב, בוא לאכול עכשיו ארוחת ערב”, יוסי מגיע אחריה ומלהג. “את יודעת אמא איזה כיף לשרוליק?”
“איזה?” שואלת מלכה, בטוחה שעכשיו היא הולכת לשמוע הרצאה על מגירת הפליימוביל הענקית שבביתו של החבר הנכסף.
אבל לא. ליוסי יש משהו אחר לומר. “נורא כיף לו. אמא שלו הרשתה לו לקנות לסיום בקבוק שתיה. את לא תאמיני אמא, זה היה בצבע אדום, תות שדה, עם גזים ובגלל שאנחנו חברים הוא נתן לי כוס מלאה מלאה, נכון יש לו אמא טובה?”
ככה אמר הילד שלה
וסופסוף העיניים שלו ברקו.
