באופן אקראי פגש כתב ‘שערים’ יהודי שהגיע מאיראן לביקור בארץ הקודש. השיחה שניהלנו עמו לא הותירה עין יבשה * מרגש במיוחד
את יצחק כהן פגשנו בין אבניה של ירושלים. ראינו אותו מתרפק בערגה על אבני הקודש ומתבשם ממראות ההוד של ירושלים של מעלה. על פניו הייתה ארשת מופלאה ובעיניו הגדולות יכולנו להבחין במין דוק של געגועי נצח למחזות שנגלו לפניו. החוש העיתונאי קלט מיד שמאחורי היהודי הזה מסתתר סיפור הרואי במיוחד. חיכינו להזדמנות שתאפשר לנו לפתוח בשיחה עם האיש הזה, וההזדמנות הזאת אכן לא איחרה להגיע.
מפגש בבית הכנסת
היה זה בעת המנחה, ראינו את מיודעינו נכנס לביהמ”ד, בידו סידור עב כרס, מוביל בחן עגלת נכים כשעליה יהודי מבוגר – אביו שיחי’. בשונה מהנהוג באזורינו, התפללו ר’ יצחק ואביו בקול רם מהרגיל, ובהגייה מיוחדת. ה’אמן יהא שמיא רבא’ התגלגל בכל מבואות ביה”כ בלהט מיוחד, ההתרגשות הייתה ניכרת בכל מילה. לאחר תפילת מנחה הצענו להם כוס קפה חם. מרגש היה לשמוע את האב הזקן, שגילו נושק לתשעים כ”י, מברך בקול ובהתלהבות “שהכל נהיה בדברו”, כשבנו מחרה אחריו “אמן” בקול רם. כצפוי, לאחר מכן התגלגלו כמו מאיליהם הסיפורים המיוחדים אותם נביא בפניכם כאן.
יש לציין שהשיחה כולה התנהלה בלשון הקודש, בשילוב מילים בארמית, אותן מכירים יהודי איראן מהתלמוד, וגם מהשפה הפרסית אשר ינקה הרבה משכנתה בבל – היא עירק – מקור השפה התלמודית.
הכול בסדר(?)…
“הגענו לכאן לפני כשבוע, מאיראן, פתח יצחק בגילוי המסעיר, נהנה מהתרגשותנו הפורצת. עלייתנו לא הייתה בגדר סוד, אין לנו ממי לפחד, ואני אף מתעתד לחזור אי”ה לאיראן מולדתי בשבוע הבא, כמובן אם לא נזכה לביאת משיח”.
בררנו בעדינות את הסיבה לעלייתם של האב והבן: “משפחתנו נמצאת בפרס כבר אלפיים שנה, מאז חורבן הבית. אנו ואבותינו חיינו בשנים אלו בשלום ובאחווה יחסית, הגויים באזורינו מכבדים ומעריכים את היהודים ובטוחים שמקור הצלחתם הוא דווקא היהודים ה’מבורכים’. אלא שיש להבדיל בין המון העם, הדואג למחייתו ולקיומו ותו לו, ובין העמדות האיראניות הרשמיות שמתפרסמות על ידי העיתונות. המציאות היא, שלמרות המתיחות המדינית, בשטח זה נראה אחרת. לבד מזאת, הממשל שם קיבל החלטה אסטרטגית להגן על היהודים ולאפשר להם להתקיים במקום, דבר שמונע מכל מי שחס על חייו לנגוע בנו חלילה לרעה”.
כאן מוסיף יצחק פרק חשוב: “רוב רובם של היהודים בפרס הם יהודים עשירים מאוד, עושרם מתבסס על ירושות עסקים ואוצרות ענק אותם ירשו מאבותיהם ומאבות אבותיהם. בשונה מהיהדות באירופה, שם השתלטו הנוצרים על רכושם של יהודים ומידי פעם רוששו אותם מאוצרותיהם, אפשרו המנהיגים האיסלמיים ליהודים להתקיים בכבוד ולא הציקו להם יתר על המידה.
בשל העובדה שאי אפשר להוציא מאיראן כסף ורכוש, נמנעו רבים מהעשירים מלהצטרף לגל העלייה ההמונית לארץ הקודש, ובמקומות שכן נסעו השאירו תמיד נציג אחד או שנים מהמשפחה כדי לשמור על הרכוש. זאת הסיבה לכך שהיהודים הנמצאים באיראן מסרבים לעזוב”.
“אבי היקר שיחי'”, ממשיך יצחק מיודעינו כשדוק של צער נמתח לפתע על פניו, “החזיק בירושות רבות, כסף וזהב לרוב, רכוש שלא יסולא בפז אשר ממנו חיה המשפחה. יום אחד פרץ ‘גנב’ לביתו של אבי ולקח הכול, ממש את הכול. המשפחה כולה נשברה מאוד מהסיפור, אך אבי עודד את כולם, וזו בעצם הסיבה שהוא החליט להגר לארץ הקודש”.
“המשטרה שם לא עוזרת?” אנו שואלים. שקט ארוך משתרר, ולאחר מכן מהמהם יצחק משפט קצר, משפט שמעניק לנו מימד חדש לאופי החיים הנוחים באיראן. “זה לא היה סתם גנב”, הוא אומר, “זה היה קשור לממשלה… אי אפשר לדבר…” עכשיו גם אנחנו הצלחנו להבין את העניין, ויצחק הוסיף לספר:
“אחיי ואחיותי כבר עלו מזמן, אני היחיד שנשארתי בשביל לשמר את הנכסים המשפחתיים ואת העסק שעוד נשאר שם. החיים כאן בישראל יקרים מאוד, יחסית לאיראן, ואין לי סיבה לעזוב את פרנסתי שם אשר מצויה בשפע יחסי ולעבור לכאן ללא פרנסה”.
“דם איראני טמא”
את המשך השיחה ניהלנו בדירתו של הרב כהן. נכנסנו לבית. הופתענו לגלות שאין שם כיסאות. “בשביל מה צריך אותם?” הסבתא יושבת על שטיח במרכז החדר, בודקת את ה’אורז הפרסי’ בשבע עיניים.
“בניגון למה שמקובל לחשוב, ממשיך יצחק, את האיראנים לא מעסיקים כ”כ איומיו של ראש הממשלה הישראלי, והנושא העיקרי שם הוא הסכסוך הפנים ערבי שגובה שם קורבנות מדי יום”. “בעולם”, אומר יצחק, “מקובל להסתכל על הקהילה המוסלמית כקהילה אחת. בשטח זה שונה, אין שום קשר בין העם האיראני לעם הטורקי למשל. כשטורקי רואה איראני הוא מתעב אותו בליבו לא פחות מאת הישראלי. כדוגמה מציין יצחק שבעת האינתיפאדה שיגרו האיראנים לפלסטינים סכומי כסף ומנות דם, את הכסף הם לקחו, אבל במנות הדם לא חפצו להשתמש, שכן מדבור ב’דם איראני טמא…’ דבר זה לא מונע מעלי חמינאי להמשיך לתמוך במאבקם של הפלסטינים…”
הקהילה היהודית
“כמו שאמרנו”, ממשיך יצחק, “הקהילה היהודית באיראן עשירה מאוד, ומונה שנים עשר אלף נפש. באופן נדיר, כולם כולם חרדים שומרי תורה ומצוות, רובם מתרכזים בטהרן ומיעוטם בשיראז.
כמובן שלקהילה גדולה שכזו יש מוסדות מפוארים, מקוואות ובתי כנסיות המלאים בכל ימות השבוע. אני באופן אישי גרתי תקופה בשיראז, אחר כך היגרתי לטהרן הבירה. ישנו ריכוז יהודי נוסף בעיר “יאהז”, רק שהדבר האבסורדי שם, שלרשות הקהילה שמונה בס”ה ארבעים נפש, אנשים נשים וטף, עומדים שלושה עשר בתי כנסיות ושישים ספרי תורה…”
בשיראז קיימת רשת מוסדות “אוצר התורה”, אותם הקים הגאון הצדיק רבי יצחק מאיר לוי זצוק”ל. רבי יצחק מאיר היה רב אשכנזי שהגיע לטהרן בעקבות מאמצי ההצלה של ילדי “ילדי טהרן”. באיראן יצר הרב לוי קשרים עם גורמים בשלטון המקומי וכך עלה בידו גם לשגר סטרטפיקטים וסיוע ליהודי אירופה. בין השאר היה הרב לוי שותף להצלתו של הגאון מטשעבין זצ”ל.
כשהגיע הרב לוי לשיראז הוא מצא קהילה מפוררת, חסרת מוסדות ראויים, והיה חשש להתפוררות הקהילה חלילה. ברוחב בינתו הבין הרב לוי שהצלת יהודים אלו חשובה לא פחות מהצלת מוכי המלחמה, ואכן גם כאן נחלץ הרב לוי חושים וממש הציל את כל הקהילה. הוא פתח מוסדות רבים והחיה את הקהילה. בכל שנה ביום הילולא של הרב לוי מתכנסים היהודים בשיראז להילולא ומדליקים נרות לזכרו.
בנו הרב יעקב, שעלה לארץ, ממשיך להפיח יהדות בקרב יוצאי שיראז המרוכזים בעיקר בלוס אנג’לס ובארה”ב ואף הקים כולל בירושלים לזכר אביו.
המקומות הקדושים
עברה היהודי של איראן משופע בקדושה ובטהרה. בהמאדאן שבאיראן מצוי, כידוע לכל, קברם של מרדכי ואסתר. יצחק מספר שביקר במקום כמה פעמים. כמו”כ בעיר שוש (להבדיל משושן – שהיא המאדאן) נמצא קברו של דניאל הנביא, אך קבר זה רחוק מאוד, מרחק של שש שעות נסיעה מטהראן. יצחק מספר שהיה שם בפעם האחרונה לפני 20 שנה. הטקס השנתי המרכזי נערך דווקא על קברו של הגאון רבי משה שרגא יזדי, שנחשב ל’צדיק’ של טהרן. בסביבת הקבר עובר הנהר הקדוש, שיהודי איראן מיחסים לו חשיבות רבה ונשגבה. ביום ההילולא של הרב יזדי מתאספים כולם בקסבר נושאים תפילות ומתפללים לישועה הקרובה.
לסיום ביקשנו מהרב יצחק להעביר בשם כל קוראי “שערים” מסר חשוב ליהודי אירן. מסרנו לו שאנו מתפללים שתתקיים בהם התפילה “וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ” במהרה בימינו.
