/
/
בין שש לשבע-7

בין שש לשבע-7

י״ח באלול ה׳תשע״ב
22:14

חדר קטן וחשוך

“נחמי”, גיטי, השכנה ממול עומדת מבוהלת בפתח, על הידיים שלה שלוימי בן הארבע ומאחוריה שובל של שאר הילדים. “נחמי, שלא תשאלי, שלוימי שלי, נראה לי שהוא פתח את הראש, דווקא עכשיו, אני לא מבינה איך הוא הצליח לעשות את זה בשעה הכי לחוצה”.

נחמי אינה רואה את ראשו הפתוח של שלוימי כי הוא טומן את הראש, כולל החיתול שסופג את הדם, בכתפיה של אמו, אבל היא דווקא מאמינה שהזאטוט השובב הזה פתח את הראש. נחמי הספיקה לראות את הילדון מטפס על גדרות מסוכנים, רוכב על אופניים בכביש וקופץ ממגלשות בלי להניד עפעף, למען האמת, היא די התפלאה שעד היום לא קרה לו כלום. “הם עשו תחרות מי יקפוץ מכסא לכיסא יותר מהר, ואני הייתי באמצע להכין ארוחת ערב ולא שמתי לב, אז שלוימי המסכן, הכיסא חרק תחתיו והוא נפל נפילה מאד לא מוצלחת”. גיטי מבוהלת ומדברת מהר מהר, נחמי מהנהנת בראשה, מבינה הבן היטב שגיטי לא נקשה בשעה שש וחמישה על דלת הבית שלה רק כדי לספר לה סיפורי מעשיות, ואכן, הסוף מגיע:”אני חייבת לרוץ איתו לקופת חולים מהר, לפני שיסגרו, תוכלי להכניס את הילדים אלייך?”

נחמי נרתמת לעזרה ומשיבה שכן, בודאי, אבל רותי בת השנה וחצי פורצת בצרחות רמות ולגיטי לא נעים. “אולי את מוכנה להכנס אלי?” היא שואלת את נחמי,  נחמי מהנהנת בראשה ולמרות המצב המאד לא נחמד ולמרות שהיא מאד מרחמת עכשיו על גיטי ועל שלוימי שלה, שוב לופתת את לבה הצביטה הזו, המוכרת כל כך.

היא מארגנת את הילדים שלה, עם הסנדוויצ’ים, ונכנסת יחד איתם לביתה של גיטי. בינתיים נבלעים גיטי ושלומי במונית שכבר מחכה להם למטה. “להתראות ורפואה שלמה”, מאחלת נחמי בכל לב ופונה לכוון המטבח הנוצץ של שכנתה.

 לא רק המטבח נוצץ, גם החדרים שהיא עוברת על פניהם, בדרכה למטבח, נוצצים. מעם השולחן בסלון מחייכת אליה מפה חומה ומבהיקה, בדיוק במרכז ניצב אגרטל מרשים ובו פרחים כסופים. נחמי מחפשת משהו על הרצפה, היא כל כך רוצה למצוא שם כמה משחקים מושלכים או בגדים שגיטי לא ה ספיקה לקפל, אולי ניירות מקומטים, לורדים, או כל דבר אחר…”את מחפשת משהו?” מתעניין בנימוס צביקי, הבן של גיטי. “כן”, משיבה נחמי במבוכה “את…את המוצץ של רותי, אולי אתה יודע איפה המוצץ שלה?” “אין לה מוצץ, היא מוצצת אצבע”, משיב צביקי, “אה”, כך נחמי בשפל קול. היא גוערת בעצמה ומזכירה לעצמה שעליה להפסיק לחפש פריטים שאינם במקומם, בבית המבהיק של גיטי, דבר ראשון בגלל שממילא אין סיכוי שתמצא, דבר שני לגיטי יש ילדים גדולים ויש כאן כמה זוגות עיניים שעוקבים אחריה, עדיף שלא תעורר אצלם סימני שאלה מיותרים.

הילדים רוצים לאכול, גיטי היתה באמצע ההכנות של ארוחת הערב ונחמי ממשיכה במקומה. הכלים מונחים במקומם בסדר מופתי, הארונות בוהקים מנקיון, הכל כל כך מושלם, כל כך מנקר את עיניה של נחמי שאף פעם לא מצליחה להגיע לחצי מזה…

“קשה לגור מול שכנה שהבית שלה נקי ומסודר, מתי שאני דופקת אצלה הכל בוהק, החדרים מבריקים, המטבח נראה כאילו השניה סיימה להבריק אותו,  אף פעם אין כביסה על הספה כמו אצלי, המשלוחים מהצרכניה נעלמים כעבור כמה דקות והמשחקים מסודרים בארון בסדר מופתי”. מבכה נחמי באוזני האם הקשובה שלה. “אל תגידי לי שזה על חשבון הילדים”, ממהרת נחמי לסגור פרצות אפשריות “הילדים שלה מטופחים ונחמדים, היא אמא טובה ורגועה,  אני לא מצליחה להבין, הם לא משחקים? לא גוזרים? והיא תמיד מצליחה לקפל את הכביסה בזמן? אף פעם לא קורה שנגמר לה הכוח?”

לנחמי אין תשובות לכל השאלות האלו, גם לאמא שלה אין. וכך ממשיכה הצביטה המוכרת לצבוט ולהפריע. לא אכפת לה שגיטי נקייה כל כך ומאורגנת, היא רק לא מצליחה להבין למה היא אינה מצליחה לחקות אותה, למה אצלה כל ערב הבית נראה כמו אחרי מלחמה ועל הספה מצטברת תדיר ערימה של כביסה שהיא לא מצליחה להתפטר ממנה.

גיטי מתקשרת, בינתיים, היא אומרת שהרופא ראה את החתך והוא אמר שהדבקה תספיק. ברוך ד’. בינתיים היא שואלת מה קורה בבית ואיך הילדים. “מצוין”, משיבה לה נחמי. יותר מדי מצוין.

ארוחת הערב מסתיימת, הילדים שלה ושל גיטי פונים לחדר הילדים המבריק צביקי אומר שאמא מרשה להוציא רק משחק אחד. נחמי מקשיבה להוראות של צביקי, אולי כך היא תלמד איך מנהלים בית נוצץ, אבל היא לא מצליחה להאזין במשך זמן רב מדי, רותי מתעטשת והיא נזקקת לטישו. “איפה יש טישו?” שואלת נחמי את צביקי. צביקי קם ומחפש בארון שבחדר השירות, הוא לא מוצא שם. “זהבי, תראי לשכנה איפה יכול להיות טישו הוא מבקש מאחותו הקטנה. זהבי מובילה את השכנה לחצי חדר. אצל נחמי חצי החדר הוא החדר של שני הבנים שלה, אצל גיטי החדר הזה לא ממש בשימוש, כך אמרה לה גיטי מזמן, עכשיו פותחת זהבי את החדר ומסבירה לנחמי שזה ‘חדר הבלגן’.

נחמי מגחכת, היא לא מאמינה שהילדים של גיטי מכירים את המילה הזו, אבל כשהיא נכנסת לחדר קופא החיוך על שפתיה.

בלגן. זה מה שמזדקר לה מול העיניים, כזה בלגן שמעודה לא ראתה.

מחברות וספרים, כלי מיטה ובגדים נקיים, בעצם, מי אמר לה שהבגדים שזרוקים בקצה החדר וגובהם מגיע עד לחלון, הם נקיים? כמה משחקים וניירות, אפילו קופסאות שימורים מציצים לעברה בסקרנות, מתחת לכל הערימה הזו. נחמי פולטת מן ‘או’ כזה ומשתתקת כשהיא מגלה את זהבי בוחנת אותה. “אני חושבת שאמא הכניסה לכאן את המשלוח האחרון שקיבלנו”,  זהבי מתנשפת ומזיזה ארגז אחד כבד נחמי מדלגת בזריזות על כמה משחקים מפוזרים וניגשת לעזור לילדה הקטנה הן מוצאות חבילת טישו מתגלגלת מאחורי הארגז, כשנחמי עומדת לצאת מחדר הבלגן נפגשות העיניים שלה בעיניים של גיטי.

“אני מתנצלת”, נחמי אדומה כולה ממבוכה,  היא מרגישה שהפרצוף שלה בוער מרוב הסמקה, “הילדים שלך…חיפשתי טישו, והם אמרו…”

במבטה של גיטי אין אשמה ולא כעס, “זה בסדר”, היא אומרת בקלילות ומנפנפת בידה לאות שאפשר להפסיק להתנצל. “לא תמיד אני מצליחה לסדר ולארגן ולגהץ ולקפל ולמיין, אבל אני שונאת לראות את הבלגן מול העיניים, אז את כל הבלגן אני דוחפת לחדר הזה, סוגרת את הדלת ודי, את מבינה?”

נחמי לא משיבה, היא לא ממש מבינה על מה מדברת השכנה שלה, ואיך זה שכל הניקיון המבריק מתנפץ לה בעיניים. היא לא מבינה איך יתכן שבבית של האישה הכי מוצלחת והכי מסודרת בעולם יש חדר כזה.

“העיקר ששלוימי בסדר עכשיו, ברוך ד'”, גיטי עוברת נושא בקלילות , נחמי מהנהנת בראשה בנימוס, לוקחת את הילדים שלה הביתה. שם מחכה לה הבלגן המוכר, זה שתמיד צבט את לבה…

אחרי כמה דקות דופק צביקי על דלת הבית שלה. הם שכחו את המכונית הקטנה של נתי. בבית של גיטי רואים מיד כל דבר ששוכחים, אבל הפעם נשארת נחמי שלווה, הבזקי הקנאה המוכרים, משום מה בוששים מלהגיע.

תמיד אמרה סבתא שלה שגם בקרבם של האנשים המוצלחים ביותר מסתתר חדר קטן ומבולגן, הם שומרים אותו סגור ולעולם לא ירצו להראותו לאיש.


בין שש לשבע 6

כל מה שחדש
חפש...
Generic filters

צ׳אט עדכונים וחדשות