בס”ד
יפה כוח הבן?
משה יאיר וינשטוק
המונים צבאו על שולחנו של הרה”ק רב יהושע מדזיקוב בעל “עטרת ישועה” זי”ע, מנסים להידחק קדימה, אל מול פני המאירות, שבערו כלפידים באותה שעה, ונדמה היה כמלאך ה’ צבקות.
אם בימים כתיקונם היה הדוחק גדול בבית המדרש מפאת החסידים הרבים, ודאי בעת אשר היה הרבי הקדוש עורך את שולחנו, הרי שעתה, בשעה שכל המסתופפים והמצטופפים דורשי ישועות הם – היה הדוחק פי כמה וכמה. הוסיפו על כך את העובדה כי זה הזמן עת רצון מיוחדת היא, וקחו גם בחשבון את העובדה כי אותם חסידים הריקו אל גרונם כבר כמה וכמה ליטרים של משקה אלכוהולי כמצוות היום וביסמו את נפשם כדבעי, ונקל אפוא יהיה לשער, היאך היה נראה ההיכל ומעגלי הדחק שמילאו אותו באותו הזמן.
הייתה עדת השיכורים מסובבת את הרבי שמוקף היה בגבאיו הנאמנים שהגנו עליו שלא יעוטו עליו החסידים בשכרותם, ועל אף היות מוחם אפוף אדי אלכוהול, ידוע ידעו היטב את מה שחקוק בעצמותיהם מקדמת דנא, כי גדול היום לאלוקינו, וכי ביום זה – יום הפורים, ובשעה גדולה זו של עת משתה היין, הרי ש”כל הפושט יד נותנים לו”, הזדמנות פז היא לכל דורש ומבקש ישועה, ומי הוא אשר אינו זקוק לישועה ולרחמים מן השמים?
מילא כל אחד מראש את שק משאלותיו, נועץ באנשי ביתו, והגיע לשולחן הרבי כשבקשת לב אחת מדריכה אותו – ‘את השק כולו אפרוק באוזני הרבי, על שלל הבעיות שבו, כמו גם האתגרים וההתמודדויות, ותחתיהם אעמיס ברכות וישועות, ואם יאיר לי מזלי – גם הבטחות של ממש’. כי ברכותיו של הרבי אינן שבות ריקם, זאת ידעו הכול, ומילות הוקדש שהוציא מפיו, כוח היה להם גם לשנות סדרי בראשית. והיו דברים מעולם.
כזה היה גם אחד החסידים, ו’ר’ נחום’ נכנה אותו. הוא הגיע אל שולחנו של הרבי נחוש בדעתו וחמוש בדרישתו החד משמעית ושאינה משמעת לשתי פנים, שלא יעזוב את שולחן הרבי וחצי תאוותו בידו. ‘הפעם’, כך החליט, ‘לא אניח לרבי עד שיבטיח לי את הישועה שתהא קרובה לבוא’.
איש פשוט וישר דרך היה נחום, ירא אלוקים ומסתפק במועט. הוא לא הילך בגדולות ולא לטש עיניים למה שמעבר להשגותיו ולהישג ידו, רק דבר אחד הדריך את מנוחתו והילך אחריו כצל שחור שהעיב על חייו, העיק על מצב רוחו והעיף ממנו כל חיוך או בדל ממנו. חשוך ילדים הוא היה ולא זכה לפרי בטן. חכמינו ה שאמרו ברוח קודשם כי מי שאין לו ילדים כמת הוא חשוב, ודבריהם הנצחיים נתקיימו בו בנחום ובזוגתו במוחש. חייהם לא חיים היו, כשביתם ריקני ושקט מקול מצהלות ילדים.
ר’ נחום לא טמן ידו בצלחת, והיו הוא וזוגתו טומנים ללא הרף את ראשם בין בתרי הסידורים וספרי התהלים, מלחלחים בדמעותיהם את הדפים שאספו אותם באורך רוח ובדומיית נצח. הם הרבו בתפילות ובתחנונים, פיזרו ממונם שבלאו הכי לא היה רב, לצדקה, והיה רבי נחום אומר על כך במעין צחוק מריר – “הן למת אני נחשב כבר כיון שילדים אין לי, ומה לי אפוא לחשוש מלפזר את הוני הדל לצדקה, הן אמת הדבר כי עני נחשב למת, אולם אני כבר …
