אומרים ‘לא’ לנפצים // מאמר מערכת
החל מיום שישי האחרון – אווירת ‘משנכנס אדר מרבין בשמחה’ קיבלה משמעות כפולה ומכופלת. אחרי חודש אדר הראשון, שהיה מעין הכנה לאדר שחל בו פורים – הגיע הדבר ה’אמיתי’, החודש אשר נהפך לששון ולשמחה, והיהודים שבביתר עילית ובכל העולם נערכים לעשות אותם ימי משתה ושמחה כדת היום.
ביתר עילית – עיר הילדים, העיר שרוב תושביה מהווים את דור העתיד של יראי השם – לובשת אווירת חג: כבר בימי חמישי ושישי, שני ימי ראש חודש, היו רחובות העיר מלאים בילדים שהקדימו ללכת לבתי החינוך בתחפושות ססגוניים. בכל קרן רחוב בעיר נראות חנויות שמוכרות תחפושות ומוצרים שונים, המרכולים מתמלאים בבקבוקי יין משובחים לקיים בהם ‘חייב איניש לבסומי’, ובחנויות המתנות, המזכרות ועיצובי השי – נראים עיצובי משלוח מנות מרהיבים ביופיים, לקיים ‘ומשלוח מנות איש לרעהו’ ולקרב בין הלבבות.
נראה שהשבועיים הללו – מראש חודש אדר ב’ ועד פורים – הם הזמן העליז, המרומם והססגוני ביותר בביתר עילית, שכמו קנתה לה צביון פורימי משלה, עם חותם מיוחד של שמחה פומבית שמרחיבה את הלבבות, כשהנופך העיקרי – האמונה וההודיה על הניסים ותחושת ‘הימים האלה נזכרים ונעשים’ – מהוות מרכיב בולט מאוד באווירת הפורים הביתרית.
אבל יש נקודה אחת שמעיקה מאוד – ועליה אנו מבקשים לדבר במאמר מערכת זה.
הנקודה הזו, טמונה במילה אחת – מילה שמעוררת חלחלה, בעתה וטראומה בלבבות כה רבים מקרב תושבי העיר, זקנים וזקנות, נערים ומבוגרים.
הנפצים – – –
@@@
איננו יודעים מהיכן השתרש מנהג קלוקל זה – שלבטח לא נוצר בביתר עילית אלא הגיע לכאן כ’ייבוא חוץ’ ממקומות אחרים – אבל שיטוט ברחובות העיר בימים שסמוכים לחג הפורים, מביא אנשים רבים לידי חרדה ובעתה. נַפָּץ בודד שילד השליך, או גרוע מכך, סדרת נפצים שמתפוצצים בזה אחר זה – גורמת ללבבות להחסיר פעימה, לפנים להחוויר, ולאנשים רבים להגיע לסף עילפון, חרדה וטראומה של ממש.
כיוון שהבמה החשובה הזו חשופה לכל הגילאים – נדבר בעדינות ומבלי להכביר פרטים, אולם ההורים שלא פוקחים עין צריכים לדעת, שכבר היו מקרים – גם בעיר, בעוונותינו הרבים – שהנפצים הללו גרמו לנזקים איומים, הכי איומים שניתן להעלות על הדעת. דורות יכולים להינזק מכך.
הילד – מה הוא מבין? בסך הכל הלך עם חבריו לאיזו חנות, רכש כמה נפצים ונהנה לזרוק אותם ולראות את הבריות מתבעתות ונרתעות, קופצות בבהלה ומתכווצות בחרדה. מה הוא יודע על אישה שבדיוק עברה ונגרם נזק איום ונורא רח”ל? מה הוא יודע על איש זקן שנבהל ונגרם לו התקף לב? מה הוא יודע על תינוק או עולל שלא יירדם כמה לילות בסיוט ובבהלה? מה הוא יודע על חיים שקוצרו רח”ל, ועל עוד נזקים שאין כאן המקום לפרטם, השם ישמרנו?!
כאן – בדיוק כאן – נכנס תפקידם של ההורים והמחנכים. אנחנו, האחראים על ילדינו ותלמידנו – אמורים להזהיר, להתריע, להזהיר בכל סוגי האזהרות. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו לתורה…
