בס”ד
עץ חיים היא
“כי הם חיינו ואורך ימינו”. אינספור רבדים לו – למשפט האלמותי הזה, שמיטיב לבטא מלבד את המיית לבבם של עם ישראל לאורך הדורות, גם את סוד הישרדותם הנצחי של בני עם הנצח. סוד התורה – מעיין החיים המפכה לאורך כל הדורות משפיע חיותו ללא הפסקה, כרוכים בו סיפורים הרואיים לצד הוויות היומיום, וכולם – חיים. הבה ונשלח אלומת אור מאירה אל גיא צלמוות, אל צמד סיפורים שאינם יוצאים מן הכלל, אך ללמד על הכלל כולו באים, ונגלה, כי גם שם – במקום בו המוות מוחשי היה יותר מהחיים עצמם – שררו חיים. חיים של תורה.
מחנה בליז’ין תש”ד
אם לא היה די ברעב המצמית שייסר את היהודים נפוחי הכפן שהתהלכו במחנה כמזולמנים, ארובות עיניהם שקועות, מבטם חלול משהו, ושארית גופם מתפקד בנסי ניסים, הרי שבאה מחלת הטיפוס והתפשטה במחנה, מפילה חללים מתוך ייסורי מחלה קשים, עד שלא היה ברור האם טובים היו חללי הטיפוס מחללי הרעב או להיפך.
אחד מאותם יהודים יושבי המחנה היה יהודי צעיר, אביעזר שמו, שהשתלב בקבוצת עבודה שעבדה בתעשייה עבור הצבא הנאצי ימ”ש. מדי יום היה יוצא עם שחר אל המפעל וחוזר לעת ערב כשגופו שבור ורצוץ, הן מהעבודה המפרכת גוף ונפש והן ממגלביהם של הנוגשים הצוררים חסרי הרחמים, שדי היה להם לראות יהודי שגבו אינו כפוף דיו, כדי להנחית עליו מהלומות מוות.
אט אט התדלדל כוח האדם במפעל. יודעי דבר אמרו שזה הטיפוס, לאיש לא היה את הכוחות לברר, גם לא את המוטיבציה לכך. והמגמה רק המשיכה והלכה, דרגשי השכיבה בצריפים התרוקנו והלכו, ומחלת הטיפוס עשתה שמות ביהודים המסכנים. פרוסת לחם בודדת קיבלו עובדי הכפייה עם שחר, ומנת “מרק” בצהרים, לא היה באלו סיפק להעניק חיים לאומללים, אולם אביעזר היה מצויד באוצר של ממש, אוצר שהיה חבוי מאין רואים, והוא אשר העניק לו חיים מדי יום, נתן לו את הכוח לקום ליום לעוד יום של סבל וצרות בלתי פוסקות. עם ליל, בזמן שכל אחד מהאסירים צונח היה אין אונים על דרגשו, ושוקע לתהומות של שנת לילה גדושת סיוטים, היה אביעזר מוציא מבין קפלי בגדו את האוצר – קונטרס קטן ובו כמה דפים ממסכת כתובות, והיה מתענג על מילות הגמרא הקדושות שהפיחו חיים בעצמותיו הדוויות, והעניקו מנת אנרגיה למצבוריו המידלדלים.
באחד הימים זה קרה. בעודו לוגם מים דלוחים אשר רק מוח ציני אפוף שטניות מסוגל לכנות אותם בשם “מרק”, חש לפתע את עצמותיו כבדות ואת ראשו סחרחר עליו. הוא ניסה לקום ממקום מושבו ולחזור את עמדתו ליד המכונה במפעל, אולם רגליו לא נשמעו לו. זרועותיו הפכו כבדות כמטילי עופרת, והכול הסתחרר מולו. שתי ברירות היו לו לאביעזר במצב זה – או לשקוע בתוך עצמו, לא לזוז ממקומו ולמות במקום בירייה, או לגשת את “בית החולים” ולמות מאוחר יותר. ברירה שלישית לא הייתה ריאלית כלל ועיקר.
רגליו נשאוהו בכוחות כמעט בלתי אנושיים אל “בית החולים” – מין תחנת מעבר אכזרית בדרך אל הקרמטוריום. ומדוע ללכת אל בית החולים? שאלה מעין זו לא עלתה על…
