בס”ד
ה’גיהינום’ של רוז’ין // סיפור משולחן הפורים
משה וינשטוק
ה’רבי’ הרים את ידו ימינו. עיניו נעוצות אי שם באופק הרחוק, ממוקדות ומרוכזות.
מומחי הניווט מקרב החסידים טענו כי ממש בעת הזאת מבקש הרבי לקרוא את שלט ההנצחה שתלוי מתחת לנברשת העתיקה שבפאתי בית המדרש, כשהסוד הכרוך בדבר – כמוס עמו, וכזה יישאר, כמוס לנצח.
שקט יחסי השתרר בהיכל. מאות החסידים נעצו עיניהם המזוגגות ב’רבי’, שעטוי היה בשיראין שצבען לא היה ברור, אם מחמת ערבוביית הצבעים הבלתי שגרתית בעליל ששלטה בהם, ואם מחמת שדבר לא היה כל כך ברור דרך עיניהם של החסידים, שנעו אנה ואנה על מקומותיהם, בוכים וצוחקים חליפות, ונתונים בגילופי גילופין.
נשאו ונתנו ביניהם תלמידי החכמים שבחבורה: אם אמרו חז”ל כי השותה יותר מ’לימודו’ יוצא בכך ידי חובת “חייב איניש לבסומי בפוריא”, הרי שחכמינו כרכו בכך את עניין השתייה בפורים ב’לימודו’ – היינו לימוד התורה. והלוא מקורות רבים מספור בפסוקים ובאמרות חז”ל מעידים יותר מאלף עדים על כך, שללימוד התורה אין שיעור, לא גבול ולא קיצבה, וככל שהאדם לומד יותר הרי זה משובח, ועליו להגות בתורתו יומם ולילה. ועל פי ה’הקבלה’ האמורה, הרי שגם הנותן עיניו בכוסו, כמה שיותר – הרי זה משובח. ואם בלימוד אמרינן ש’איזהו חכם הלמד מכל אדם’, הרי שהמקבילה האלכוהולית שלו תגרוס, שהחכם הוא השותה מכל אדם, ואינו זונח בקבוקו של איש.
אקרובטיקה למדנית זאת, הביאה לידי התוצאה המתנועעת בדבקות פורימית אופיינית בשולחנו של הרבי דנן. גם ה’רבי’ עצמו דנן לא טמן ידו בצלוחית, היינו בכוס, וזו מילאה סאתה פעם אחר פעם, בכמויות בלתי נדלות שלא נודע כי באו אל קרבנה. וה’רבי’ נתון בשרעפי קודש, מנהל את ה’טיש’ ביד רמה. תנועותיו מודגשות, וקול הנגינה שבוקע מפיו הולך וחזק. אתמול לא היה ה’רבי’ מנהיג לצאן עדתו, גם מחר לא יהיה. מלך ליום אחד הוא ה’רבי’ – פורים רבי. אולם גורס הוא, ה’רבי’, כי “בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום ניתנו”, ובשעה זו – מה לי אתמול מה לי מחר, ואל תצר צרת מחר. עכשיו הוא רבי ואיש לא יהין לערער ולהרהר על כך.
@@@
מנהג קדוש זה של ‘בדחן’ הנוטל את המושכות במהלך ה’טיש’ ביום הפורים בחצרות החסידים – יסודתו בהררי קודש. נטוע הוא המנהג עמוק בהווייה החסידית מזה מאות שנים, ונותן במה חד פעמית ליהודי תלמיד חכם בקי מחד, ושנון בעל לשון פיפיות מאידך, ששופע אמרות שפר שנונות ומעלה על נס בצורה היתולית משהו, נקודות אמת הדורשות התבוננות והתייחסות, ועושה זאת בדרכו שלו בעידנא דחדוותא.
השמחה מרקיעה שחקים, הציבור נהנה עד גג ההיכל, והמנהג ממשיך כמנהג קודש בכל שנה ושנה. משמעות עמוקה ישנה לתפקידו של ה’בדחן’, ועל זאת רמזו צדיקי הדורות, כי השמחה שמשפיע הוא ביום אשר מצוותו שמחה, לעתים כוחה גדול כל כך בשמים, עד שמשפיעה ברכה וישועה ומבטלת גזירות קשות ורעות ומאורעות רעים וקשים. כוחה יפה לעתים יותר מכל דבר אחר, מה שמסביר את השתמרו…
