בס”ד
מאיר רובינשטיין
ראש העיר
“עבדא דקודשא בריך הוא”
הספד מלב כואב ועובדה נשגבה, לזכרו של המרא דאתרא דביתר עילית הגאון הצדיק רבי דוד צבי אורדנטליך זצוק”ל
בבוקרו של יום חשכו שמי עירנו ביתר עילית, עם סילוקו של מורנו ורבנו, הגאון הצדיק גאב”ד ביתר עילית רבי דוד צבי אורדנטליך זצוק”ל
המרא דאתרא זצוק”ל היה עמוד האש שלפני המחנה. עמוד של תורה, עמוד של יראת שמים, עמוד ההוראה, שלאורו הלכה עירנו עשרות בשנים.
אינני יודע האם יודעים בכלל כמה גדול ועצום ההפסד, ועד כמה קדוש ונורא היה המרא דאתרא, ואספר עובדה נשגבה שלא תשכח ממני לעולם:
בזמן שהיה המרא דאתרא בתקפו, היה משתתף באירועים שונים בעיר, וגם מכתת רגליו ממקום למקום, בכדי להשתתף בשמחות בית השואבה בחוה”מ סוכות, בבתי הכנסת בעיר.
יצא לי הזדמנויות רבות להיות איתו, ושמתי לב למשהו מיוחד. כשהיו שרים את השיר “אנא עבדא דקודשא בריך הוא”, הרב היה הופך ללפיד אש קודש: רוקד בהתלהבות, מקפץ ללא מגבלת גיל, ונראה שמתחבר לעולמות העליונים. ראו בחוש איך למשפט הזה הייתה אצלו משמעות מעשית של חיבור מוחשי לקודשא בריך הוא.
ומעשה שהיה, בתחילת ימי העיר לפני כ-25 שנה, השתתפתי בשמחת בית השואבה של קהילה קטנה, וממש לפני הסיום, בשעה מאוחרת, כשבקושי נותר מניין במקום, הגיע המרא דאתרא זצוק”ל.
מאחר וכמעט הסתיימו הריקודים, ואני חפצתי קצת לעורר את הציבור, ניגשתי לבעל מנגן וביקשתי ממנו שיתחיל לנגן את “אנא עבדא דקודשא בריך הוא…”
ברגע שהחל השיר, נעמד הרב באמצע והתחיל לרקוד בהתלהבות. הוא לא שם לב למה שקורה במקום, מרגע לרגע עלה בשרעפים, כולו אש קודש, מתנתק מסביבתו, ועוד רגע היה נראה שנשמתו פורחת ומתחברת לקודשא בריך הוא.
המחזה הלך והתגבר, עד שבשלב כלשהוא הבנתי ששלומו של הרב בסכנה, רצתי בבהלה לבעל מנגן וביקשתי ממנו להחליף מייד שיר… לפני שנשמתו של המרא דאתרא פורחת מאיתנו.
המחזה הזה מלווה אותי כבר עשרות שנים, וילווה אותי כל ימי חיי.
כל צורתו הייתה דמות הוד של אחד מקמאי, מהדורות הקודמים. כשהיה הולך ברחוב שקוע בדברי תורה, הייתה כלפיו יראת כבוד.
רגיל היה לצעוד ברחובה של עיר לצורך בריאותו, ומה נורא היה המחזה המרהיב כל פעם מחדש לראותו מהלך ברחובה של עיר, שקוע בדברי תורה ומעורר כלפיו יראת כבוד, ומעשים שבכל יום היו שאנשים היו פונים אליו, ואם לא היו נצמדים ממש ומנתקים אותו מהעולם התורני שבו היה שרוי, הוא לא היה מבחין שמדברים אליו, כולו היה שקוע בלימוד.
זכתה עירנו ששכן ביננו יהודי קדוש שהשתייך לדורו של החזו”א – שהמרא דאתרא זצוק”ל היה מתלמידיו. מד”א שהעביר כפשוטו את שרשרת הדורות.
היה בהרכב הראשון של הבי”ד של מרן הגר”נ קרליץ זצוק”ל, שהפציר בו להישאר שם.
עצם המבט על גאון וקדוש כזה, כבר לא היה צורך במודעות, דרשות, נאומים ורמזים כדי לכבד. מספיק היה להביט בו ולחוש את כבוד התורה. מעולם לא היה צריך לחזור על אמרתו …
