בס”ד
בתקע שופר
אם בשעות היום היה הקור הסיבירי מקפיא עצמות, הרי שבשעות הליל כמעט שלא שייך כלל להגדיר במילים, את עומקו של הקיפאון העז ששלט שלטון לא מצרים בכל חבל הארץ, כשהוא מאיים אף להקפיא את הדם בעורקיו של כל מי שרק יעז לחשוב מחשבה נואלת שכזאת, כמו יציאה החוצה אל חשכת הליל הקפוא. יש שיאמרו, כי מחנות העבודה של השלטון הסובייטי שפזורים היו במרחבי הקרח הגדולים, לא היו זקוקים כלל למגדלי שמירה, ודאי שלא בלילות, שהרי ההיגיון אומר, כי מי שרק יעז לנסות ולהימלט החוצה במזג אוויר שכזה, חורץ את דינו במו ידיו, ומה להם לאנשי השלטון להקדיש זמן ומשאבים רק כדי להציל את חייהם של אסירים שבגדו במולדת ובערכי הקומוניזם ה”מקודש”, ועל כן הובלו לכאן – למקפיא הגדול, לרצות את עונשם? מוטב להם שלא להתערב, בשעה שאלו מאבדים עצמם לדעת.
השומרים שבמחנה העבודה הסיבירי “אומסק” על כל פנים, היו כנראה משוכנעים לחלוטין בכך שמיותרים הם, תעיד על כך הישנוניות שטבועה הייתה על פניהם, שרק אימת המפקד שעליהם, שחברה לה לקור העז שהסתנן לו אל העמדה המוסקת למחצה, הם שלא נתנו לעפעפיהם לצנוח לשנת ליל מתוקה.
דמות אחת צנומה, כמעט בלתי נראית, חמקה לה בחסות העלטה מתוך הצריף שבמרכז מחנה העבודה, בזה לחשכה ולכפור גם יחד, מהלכת הילוך מהיר כשהיא ממוקדת מטרה. אותה דמות הציבה למול הקור העז והקיפאון המצמית, את האש פנימית שליהטה בלב, עד שלא היו יכולים לה. לא הקור ולא הגשם לא רוחות הסער וגם לא השלג, לא הסיגו אותו לאחור, כיון שככל שהם התגברו והלכו, התגברה אותה אש פנימית לעומתם, בתבערה יוקדת. הדמות התגנבה לה חרש אל מרגלות מגדל השמירה הצמוד לגדר שהקיפה את המחנה, היא השתהתה כמה רגעים, אחר זינקה מעלה, מטפסת במהירות, תופסת בזיזים ובבליטות במיומנות חתולית, ועולה עד שהגיעה אל תחתית תא השמירה שבראש המגדל. לאחר מכן זינקה מטה, כשהיא פונה לאחוריה ושבה כלעומת שבאה, מתגנבת בחשאי אל תוככי הצריף הנתון בתרדמת העמלים עובדי עבודת הפרך. אותם אסירים מסכנים שנותקו באכזריות ממשפחתם בדרכם למקום לא ידוע ולזמן לא ידוע, כשכל ‘חטאם’ הוא הקפדה על מצווה כזאת או אחרת, או מילה שלא במקומה, שניתן לפרשה תוך הוצאתה מהקשרה – נגד הקומוניזם, ועל כן הוגלו הנה – לסיביר הרחוקה, לרצות את עונשם. כאן היו נתונים למרותם של הקלגסים הסובייטים שבשם הקומוניזם המקודש, רדו בהם ללא רחם באכזריות בלתי נתפסת.
אלא ששם, בתוך הצריף הקר והחשוך, חיכה לו מישהו, כשהוא עטוף דומיה ופניו מאירות.
חלק א’ של התכנית עבר אפוא בהצלחה.
קרני שחר ראשונות הבליחו, מאירות את משטח הקרח עצום הממדים בבוהק מסנוור, ומבשרות על יום חדש שהנה הפציע, יום שעבור שומרי המחנה זהה היה לקודמו כמו גם לזה שלאחריו, אולם כלפי יושביו היהודים של המחנה, לא הרי אותו יום ככל יום אחר.
היה זה הרבי מז’ימיגראד, הרה”ק רבי סיני הלברשטאם זי”ע, שהוגלה אף הוא למחנה העבודה הסיבירי, שם העניק את החמה בקומתו…
