השמש קפחה על ראשו של מאיר בעוז, מייבשת מתוכו את שרידי הלחות מהמים ששתה אתמול לפני שהלך לישון.
שוב צום. אבל הפעם- רק הוא בצמים. לא אבא, לא אמא ואפילו לא אחותו התאומה.
רק הוא בכור. אוף.
הוא התכופף אל המדף התחתון שבו שכנו אחר כבוד בקבוקי המים המינרליים, מושך אליו שישיה במהירות. היא היתה כבדה, והוא היה חלש מהצום. אבל אמא אמרה שהיא לא יכולה לצאת לקנות מים היום, היא מבשלת את כל הסדר, ומשהו חייב לעשות את המטלה הזאת בדחיפות.
“זו בעיה שלך שאתה צם” צייצה מרים מאחוריו כשעמד בפתח הבית בפרצוף חמוץ. “יכולת לעשות סיום מסכת. בעיה שלך”
הוא לא ענה, וזו היתה גבורה מצידו. יצא מהבית, טרק את הדלת אחריו, והלך למכולת. ציפי הופיעה מקצה הרחוב ועיניה נוצצות. “מאיר!” היא קראה לו מרחוק. “סופר, השכנים, עושים סיום. רוצה להכנס אליהם?”
הוא נשם עמוק לפני שענה. ציפי כל כך רוצה לעזור לו, אבל אבא אתמול הבהיר לו שהוא צריך לסיים בעצמו מסכת כדי להפטר מהצום.
הוא ענה לאבא שעדיף לצום מאשר לסיים מסכת. אבל אבא לא הגיב. אולי חשב שהיא מתבדח.
המשיך למכולת. עייף ויגע, כאילו עבד היום בעבודת פרך מצרית, ניזון ממצות יבשות.
בבית היתה אמא עסוקה במטבח, ציפי שחייכה אליו חיוך זוהר כשנכנס והוא חשד שהיא זוממת לבקש ממנו עזרה עם הקטנים, ומרים שהייתה עסוקה בקריאת ספר עב כרס שלמיטב ידיעתו הכיל חומר על נדידת ציפורי הבר בעונות השנה.
“את בכלל מבינה מה כתוב פה?” הוא גיחך כשעבר לידה. מרים לא שמעה אותו. היא הייתה שקועה עמוקות בספר, כנראה.
“אל תפריע לה לקרא!” נחרדה ציפי. “עד שהיא מצאה תעסוקה!”
אסתי ושאול שיחקו במשחק לא מזוהה שציפי שלפה בשבילם מארון הפסח ואבא יצא לטבול את הכלים החדשים. כולם היו רגועים ומרוצים. רק בתוכו תססה עצבנות, והוא הרגיש שהוא רק רוצה להכעיס מישהו.
בעיה שלך שלא סיימת מסכת, גיחכה שוב מרים בתוכו.
“למה באמת לא סיימת?” שאלה ציפי מקודם, ברחוב, ולא הייתה לו תשובה בשבילה. לא היה לו חשק אתמול. זה הסיבה. אבל הוא לא יכול לענות אותה לאחותו התאומה, שעיניה נוצצות בכל פעם שהוא חוזר מהישיבה, והיא מכינה לו באושר כוס שתיה “כי אתה לומד תורה”
היא לא מצליחה להבין אותו. גם לא אמא, שמתפללת עליו כל החיים שרק יגדל לתלמיד חכם. גם לא אבא, שעובד קשה כדי לממן את שכר הלימוד שלו, ולא מוותר בערב על שיעור דף היומי שנותן לו כח לכל היום.
ועכשיו, פתאום, הוא כל כך כועס על כולם. על כך שהם לא מבינים שהגמרא בכלל לא מענינת אותו. שהם לא מוכנים אפילו להקשיב לו כשהוא מספר את זה.
“אילו קשיים של התחלה” מנחם אותו אבא כשהוא מעז לומר שקשה לו.
“זה יעבור” לוחשת אמא ומגניבה למזוודה פס שמרים נוסף ומכתב שמאמין בזה שהוא עוד יהיה גדול הדור הבא.
והוא לא מאמין בזה שאי פעם זה יקרה.
“מאיר, חזרת?” קוראת אמא מהמטבח. “אבא רצה שתצא איתו למאפית מצות, מוכן?”
“אין לי כח” הוא לוחש לעצמו, אבל אמא לא שומעת א…
