בס”ד
מסלול החיים
הרב יענקוש זילברמן / משפיע חסידי, רב בית הכנסת ‘שלום רב’
שנים שהוא חי שם, ביערות ההד של הג’ונגל, לבד. מנותק מכל העולם. פשוט מכל העולם. הוא לא היה מעודכן לשום חידוש טכנולוגי כזה או אחר. לא ידע על המצאתו של החשמל, ולא על הרכב הראשון שהחל לנוע ברחבי העולם. טוב היה לו, וכך רצה גם הלאה.
אבל גם לג’ונגל יש סוף. יום אחד, אחרי כמה עשרות שנים, הוא יצא משם. יצא אל העולם הגדול. הוא לא האמין למראה עיניו. לא הבין איך לילה – כיום יאיר, איך מרחק בין מדינות – מתגמד לטיסה קצרה של כמה שעות, ואיך העולם של פעם והעולם של היום – אינם דומים כלל וכלל.
עברו ימים, חלפו להם כמה שבועות, ואט אט החל הוא מתרגל לחיים ה’חדשים’ של העולם המודרני. מתרגל ונהנה. נהנה מחידושי הטכנולוגיה, ומתחיל לחיות חיים עמוסים יותר, רגועים פחות.
יום אחד עמד הוא בצדי אחד הכבישים, מביט שוב ושוב בפלא שעדיין לא נתפס אצלו, איך ‘עגלות ללא סוסים’ נעים בדרכים, ועוד במהירות גבוהה, אפילו יותר מהסוסים הלבנים, תוצרת בריטניה. לפתע רואה הוא קופסת פח גדולה, נעה על גלגלים כרכב, אך גבוהה ורחבה יותר.
ה’קופסה’, שלאחר מכן התבררה אצלו כ’אוטובוס’, עצרה ממש על ידו, והיושב על ההגה (כמו ה’עגלון’ בקדמת העגלה – הסבירו לו) הזמין כמה מן העומדים ב’תחנה’ לבוא ולעלות. עודו מתבונן, דוחף אותו אחד מן הצד ואומר לו “בוא, תעלה, תהנה מהנסיעה”.
“תפקידו של האוטובוס – הסביר לו אחד הנוסעים – להביא אנשים ממקום למקום. מתחיל הוא בנקודה פלונית ומסיים כעבור משך זמן בנקודה אלמונית. הנוסעים עולים ומשלמים על נסיעתם, ונהנים מחוויית נסיעה ללא צורך במלאכת הנהיגה”.
תוך כדי הבטה בנופים הנראים משני צדי האוטובוס, החולפים במהירות על פניו הנדהמות, עוצר לפתע האוטובוס, ומספר נוסעים יורדים ממנו. “מה? – שואל הוא בתדהמה – האם תמה כאן הנסיעה?”, הרי אמרו לו כי הנסיעה מסתיימת בנקודה שרחוקה מאוד ממקום עמדם זה עתה.
“לא. הנסיעה עוד לא הסתיימה – ענה לו קול מקדמת האוטובוס – היא ממשיכה בנסיעתה. אולם יש מי שנסיעתם קצרה, על מנת להגיע אל מקום חפצם – אין הם זקוקים לשהות זמן רב בנסיעה. הם צריכים לרדת כאן, בתחנה זו” – – –
***
אסון נורא פקד את עירנו, טרגדיה בלתי נתפסת טלטלה וזעזעה כל אחד מאתנו, גזירת שמיים, אשר מה לנו להרהר אחריה.
שני ילדים, תינוקות של בית רבן, עוללים זכים, נלקחו מאתנו, נלקחו מהוריהם, ממשפחתם, מחבריהם וממכריהם, וגם מכולנו, תושבי ביתר וכל עמך בית ישראל.
אין מי היודע חשבונות שמים, לכל אחד יש את התחנה הייחודית לו. את התחנה בה הוא צריך לרדת ממסלול החיים, לחזור אל מקום בואו, אל מקור נשמתו, אל אביו שבשמיים, שהוא נתן, והוא לקח, ושמו תמיד יישאר מבורך.
וכפי אשר בעת אשר נתן, הרי שמח עמנו בלידת הבן או הבת, שמח בשמחת המשפחה וכל מכריהם, כך הוא כעת משתתף בצערם של כל מי שדאב וכואב בעקבות הטרגדיה הזאת. וכפי שאמר אליהו הנביא…
