בס”ד
תקציר:
המשגיחים שבוחנים את חדרו של חזקי מגלים פתק בכתב ידו המכיל דברי התחזקות, שחלקם מתייחס לאפשרות שאנשים ‘שאינם מבני עמנו’ יפריעו להתעלותו הרוחנית.
המשגיח מחליט לשתף את הבחורים בישיבה בכל מה שידוע ומותר לספר על היעלמותו של חזקי.
גרפולוגים מנתחים ראשונית את כתב היד של חזקי ומסיקים כי היה שרוי בפחד כשכתב את הפתק.
פרק 38
“טַייערע בּוחְרים. בחורים יקרים. שלמה המלך בקהלת אומר לנו, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. יש זמנים שצריך לדבר בהם. פסח למשל, מצוות שבפה, אמירת ההגדה, הלל. ויש זמנים שצריך לשתוק בהם. אגרא דבי טמיא שתיקותא. בבית האבל צריכה להיות שתיקה. שתוק, כך עלתה במחשבה מלפני.
“האם יתכן שישנו רגע, שישנם זמנים בהם צריך גם לשתוק וגם לדבר?”
מבטו של המשגיח שייט על הבחורים. חלקם החזיר לו מבט. חלקם בהו בחלל או שיחקו בעט או עיפרון. אחדים מוללו ממחטת נייר או סידרו את פאותיהם. השאלה צפה באוויר. מתפזרת בחלל. נוחתת על ראשי עם קדוש. חורצת מצח. מצמצמת מבט.
המשגיח הרים את קולו. “האם יתכן שבחור שיושב כאן עכשיו איתנו, גם ישתוק, גם ידבר וגם יעזור לחבירו שנמצא אי שם…? האם יתכן בכלל שבחור – ממקום מושבו, כאן בבית-מדרש הקדוש הזה יעזור למישהו שהוא לא יודע היכן הוא?”
עשרות ראשים הזדקפו באחת. המשגיח מתחיל לדבר על הנושא המסקרן. הוא לא מתחמק? קולו של הרב קירטשטיין הונמך בשתי אוקטבות, גורם לבחורים לחדד את אוזנם ולהקשיב למשפט הבא.
“והאם יתכן שבעזרת עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר של כל אחד ואחד מהיושבים כאן, נראה ישועה בקרוב ולא נדע עוד צער?
“בחורים יקרים. חבר שלנו, חזקי שפירא, יצא היום בדרכו לישיבֶה”, המשגיח לקח פאוזה, “ולא”, עוד פאוזה, “הגיע”, ועוד אחת, “הנה”.
הוא דמם שוב. גורם לעשרות ריאות לשאוף אוויר בכמות מוגדלת. אליהו כהן עדיין ישב כשפניו על זרועותיו. בחורים אחרים קינחו במרומז את עינם.
“כוחות הביטחון משתדלים לעשות את המרב והמיטב ומחפשים אחריו בכל הארץ. יתכן שעלה על אוטובוס לכיוון אחר. יתכן שנרדם באיזה בית כנסת צדדי. הוא לא הרגיש טוב כל כך אתמול, אבל התחזק היום ורצה בכל אופן לבוא ללמוד תורה כאן, איתנו, בישיבֶה.
“אבל”, קולו של המשגיח שוב נסק, מהדהד אל התקרה והקירות. “דעו לכם בחורים יקרים. אם ניטול רק את עת לדבר ונדוש בעניין בחדר הקפה או בחדר האוכל – על הבית-מדרש אני לא מדבר – לא נעזור כלל לחבר שלנו, עצמנו ובשרנו, שנמצא בצרה ובמצוקה. אם נשתוק ונדום, אם נחשה ולא נתחזק בתורה בתפילה ובמידות – גם לא נועיל, לחזקי שפירא.
“מזה ומזה אל תנח ידך. כל אחד ואחד מהיושבים כאן, צריך בכל כוחו לסכור את פיו ולא לדבר נייעס’, לא בתוך הישיבה ולא מחוצה לה. לא בפנימיה ולא בחדר אוכל. כל אחד ואחד צריך להתחזק בתורה, אם זה בלימוד…”.
את סוף הדרשה, אליהו כהן כבר לא שמע. מאמציו נשברו והוא פרץ בבכי קולני. אחד מאנשי הצוות ליווה אותו ברַכּוּת החוצה מבית …
