בס”ד
תקציר:
חזקי שפירא, שנחטף בדרכו מביתר לישיבה ע”י טארק, מובל בשרשרת מנהרות בתוככי עזה. הפסיכולוג המשטרתי מרכיב פרופיל של חזקי, וקלסתרון של החוטף מורכב ע”י אברום שטיגל, האחרון שראה את חזקי בעלייתו לטרמפ. בחפ”ק שבבית משפחת שפירא, משגיחה אחות משטרתית על עמליה, אמו של חזקי. מודיע פלסטיני שזוכה לכינוי ‘מנקין’, שולח לפתע דוא”ל שמקפיץ את המערכת. המשגיח בישיבה מכנס את הצוות במטרה להותיר את האיפול על הפרשה, ככל שניתן, עד להוראה אחרת מהמשטרה.
פרק 20
#בעבר…#
בכותל פרקה עמליה כל אשר היה על ליבה. האבנים הגדולות שספגו דמעות לרוב במשך אלפי שנים, נדמו בעיניה כעת לספוגי ענק, לבורות ללא תחתית. התפילה טיהרה את ליבה וקבלות טובות פעפעו בה מכל כיוון.
אהובי ניצבה מאחוריה, יודעת שמלאכתה נעשתה. עוד נשמה מצאה את דרכה בעולם, דרך בוראה.
בחזור, עצרו לקפה בקונדיטוריה קטנה, תופסות לעצמן שולחן פינתי קטן.
כששאלה אותה אהובי על המשך תכניותיה, ענתה עמליה בקול מאושש, “אין לי תכניות. השם מוביל אותי”. אהובי ידעה היטב שגם בשיחה של שעות ספורות, ארוכה ככל שתהיה, אין חילוץ מלא ממצב של דכדוך ושבר כה עמוק. היא בחרה להמשיך ולנתב את עמליה לעשייה נוספת, לפני שתשקע שנית בבור השחור שאליו נשאבה.
“אולי כדאי שתירשמי למדרשת ‘דרכי יוכבד’? את תיהני שם מאוד, הלימודים הם ברמה גבוהה מאוד והמקום נקי מסודר ומטופח. אני גם עובדת שם, נוכל להיפגש מדי פעם”, שאלה – ונענתה בחיוב.
המדרשה התגלתה כמקום חינוכי ולימודי מדהים. בד בבד עם עבודתה הפנימית של עמליה התעצבו דעותיה, ושאיפותיה לעתיד קיבלו תפנית. היו אלה שאיפות שונות, נעלות יותר מאלה שעל ברכיהן חונכה. להקים בית של תורה עם בעל שתורתו אומנתו וילדים שתמסור את נפשה לחנכם על אדני התורה ויראת השם.
אחרי שנה וחצי במדרשה באה ההצעה.
יששכר שפירא גדל ברקע דומה לשלה. אך בשונה מחבריו שראו את עצמם מטפסים בסולם הדרגות ביחידות מובחרות בצבא או לחילופין מחזיקים בלא פחות מתואר שני – נפשו חשקה בתורה. הוא נרשם לישיבה שרבים מלומדיה עשו מסלול דומה, אולם בסופו של דבר מקבלים את התואר ‘שרוף’ ומדתיים הופכים לחרדים לדבר השם.
כבעל צעיר, שהפך שותף למחשבותיה המייסרות של עמליה על דבי חברתה ומסלול חייה, היה יששכר מנסה לעודדה ולהסיר ממנה את סבל האשמה. המאמצים היו נושאים פרי עד הפעם הבאה…
אכן, חשבה עמליה מפעם לפעם. זיכה אותה הקב”ה במשפחה נפלאה – בדיוק כמו שחלמה באותה תקופה במדרשיה.
*
חזקי נבהל. טארק נעץ בו מבט עז.
“תמיד אתה כזה ציני? אין כבוד אצלך? אין רספקט לשני?”
“יותר גרוע”, צחקק חזקי, ובציניות מרוסנת הוסיף: “חטיפת נערים מאוד מוסיפה לכבוד העצמי…”
“עושה רושם שאתה לא בדיוק יודע לקבל מרות”, התעלם טארק והמשיך ללכת.
“אממ… ככה אומרים”, השיב בשאננות, כשליבו שואל להיכן יתפתח הדיאלוג. “המרחק אצלי בין המוח לפה, קצר ביותר. סוג של היפֶּר! …




