קופץ בראש
“היי ריקי את חייבת לשמוע מי גאון של אמא”, פתחה את הבוקר בתרועות אמא של יוסי, “התמוגגנו ממנו כל השבת, הוא לא היה מוכן לשתות בשום אופן מים או כל שתיה אחרת שהצענו לו. כשרק הגשתי לו את הכוס הוא העווה את פרצופו המתוק וצעק: איכס, זה לא מים, זה דם”.
איזה כיף לדעת שיש לי הקשבה בקהל ואני לא מוציאה את גרוני לשווא.
השבוע המחשתי להם את מכות מצרים. הצגתי להם את המצרים צמאי הדם שברצות הבורא נהיו צמאים למים, במכת צפרדע כולם קפצו עם קריאות ׳קווה קווה׳ בכל הגן שכבר כמעט התחלתי לרחם על פרעה. זה מה שהוא שמע שבוע ימים? באמת מכה. על המכה השלישית לא הייתי צריכה לפרט. הילדים המחישו לי בצורה הכי ברורה את נפלאות המכה. הפרעושים קבעו את מושבם בגן ועשיתי הכל כדי שלא יחתמו פה קבע.
“ידיים נשלב ונתחיל להתפלל”, אני מבקשת בפעם המאה. שום כלום. הידיים למעלה על הראש, מגרדות בדבקות, לא מראות סימני עייפות.
אני קולטת שהמכה לא פסחה על בתי היהודים הפעם. מאיפה היא באה ולאן היא הולכת?
אין השבוע משחקים, אין הפעלות, אין יצירות, הגירודים מעסיקים אותם 24/7.
הם לא מצליחים להתרכז בשום דבר זולת במה שמתהלך על קדקודם.
“תהיי בטוחה שזה לא מה שהיה במצריים”, מרגיע אותי בעלי הרגעת שווא, “לא אשים עליך, הבטיח השם”. “הם באמת לא שמים עלי ובאים בהמוניהם”, אני מפטירה בעגמומיות.
“אני יודע מאיפה הם באים”, צועק דודי שרק נכנס הביתה מהחיידר. “נח הביא אותם בתיבה. למדנו בפרשה קינים תעשה את התיבה”. צחקנו בקול. הבנה שכזו.
אני מתיישבת לכתוב פתקים. אמא יקרה, המכה השלישית מבקרת בגננו, אנא בדקי את ראש ילדך מפני… אין צורך לפרט. למחרת התשובות על הבדיקות מתחילות להגיע. נקי, נקי לגמרי, נגוע קלות, לא נגוע, השיער שלו לא תופס חרקים וכו׳. בסוף השבוע גיליתי מאיפה נפתחה הרעה. ילדה בעלת תלתלים זהובים הגולשים מן ההר כעדר העיזים, רק שהפעם הצטרפו לעיזים חיות נוספות. שלחתי איתה בסדרתיות פתק כל יום לאמא. לאמא שלה בלבד. בלשון רבים כמובן. כאילו שלחתי לכולם, שלא יאשימו אותי באפליות. גם החיה שבראשה אינה מבדילה בין אדם לאדם, כך שכולם עלולים להידבק בה במידה שווה: ילד או ילדה, אשכנזי או מזרחי, ערבי או יהודי, שמאלני או ימני. היא גם לא מבחינה בין הורים לילדים.
ומזה הכי פחדתי. הסתובבתי כל היום עם תרבוש על הראש. ליתר ביטחון סובבתי עוד שמיכה על גבי המטפחת וכיסיתי את ראשי טפח וטפחיים. ‘יהי רצון מלפניך… שלא תעלה כינת אדם עלי’, אני ממלמלת לעצמי.
“מה זה”? שאלו אותי הקטנטנים בגן.
“זה פרעה”, עניתי להם. אם כבר, שיחשבו שזו המחשה לפרשה.
יום עובר, גם יומיים. הזנחה. הילדה מגיעה יום יום עם ראש צוות כלומר צוות בראש. כשהייתי קטנה היו מבודדים את הנגוע בגן, מלבישים לו כובע גרב ומושיבים אותו בפינת החדר. בימינו, רק כפפות משי. אוי לי אם אעז להחזיר עטרה ליושנה ולטפל בשיטות של פעם. מיד תצא נגדי מחאה מטעם משרד הברי…
ביקור ודיון בנושאי רפואה והלכה
ביקור ודיון בנושאי רפואה והלכה של הגאון רבי אברהם שרגא שטיגליץ שליט"א במרכז הרפואי שערי צדק במהלך הסיור המקצועי אותו הוביל רב המרכז הרפואי הרה"ג רבי יוסף שפרונג שליט"א, התקיימו...


