בס”ד
הנקמה
פרק 5
תקציר:
חזקי שפירא עולה, שלא כדרכו, על טרמפ מביתר לישיבתו שבירושלים.
מעטפה ממודיע ברצועת עזה מועברת לשגרירות ישראל בצרפת ומובילה לתפיסת חולית מחבלים טרם פיגוע. בעקבות ההצלחה, ‘מנקין’ מצורף לרשימת הסייענים הבכירים של ישראל.
בעבר, אביה של עמליה מנסה לברר מדוע הפסיקה את לימודיה.
מוחה של עמליה עדיין לא קלט את הסיטואציה. מה רוצים ממנה אנשי המדים הללו? אך לב האם שלה שידר לה אות מצוקה.
“עמליה, שבי”, גברת יעקובסון, השכנה הקשישה והפעלתנית מקומת הקרקע – היתה כמו תמיד מעשית. “אגיש לאורחים שתיה ומשהו להתכבד”.
“גברת שפירא, יש לך השערה מדוע אנחנו כאן?” שאל מי שנראה הבכיר שבחבורה.
עמליה חשבה על שאלתו, “חזקי, מה קרה לחזקי?” קפצה בחרדה.
אחות במדים אחזה בידה ובעדינות כיוונה אותה לשבת.
“הדברים עדיין לא ברורים דיים”, השיב לה. “פנית למוקד 100 של המשטרה, לכן אנחנו כאן”.
“המוקדנית אמרה לי שעד 24 שעות לא מטפלים”, ספקנות נמהלה בקולה, “וחוץ מזה לא ידוע לי שעל כל פניה למוקד השיטור שולחים ניידת. ובטח שלא אמבולנס”.
“זה נכון”, האחראי גרר כיסא והתיישב. “אבל היו התפתחויות ולכן אנחנו כאן, כדי לשאול אותך מספר שאלות”.
“אגב, נשמח אם בעלך יהיה כאן אתנו. יש אפשרות להזעיק אותו לכאן?”
עמליה הביאה את ספר הטלפונים, דפדפה באלפון לאות קו”ף. חיים קנובליך. החברותא. יששכר רשם לה בעבר את מספרו, למקרה חירום.
חייגה את המספר והמתינה, אוחזת את אפרכסת הטלפון חזק. שהרעד לא יאחז בה. “מדברת גברת שפירא”, ענתה כשנשמע הקול המצפה לתגובה. “אפשר לקרוא ליששכר, בבקשה?”
“יששכר, צריכים אותך בבית”.
“כן, בקשר לחזקי”.
“עדיין לא יודעים מה קורה, באו לשאול שאלות וביקשו שתגיע”.
נשיקה חפוזה לגמרא. כובע. חליפה. החברותא ליווה אותו החוצה.
“אני אגיד תהילים, תעדכן אותי אם צריך עזרה”, אמר קנובליך.
*
הקאיה קרניבל הלבנה חצתה ביעף את היציאה מביתר עילית, פונה לכביש המנהרות משאירה מאחוריה את בירת התורה בהרי יהודה חסרה בחור אחד.
הוא הוריד את כובעו והתכוון להניחו על הדש בורד, “אפשר?” שאל.
“כן, בהחלט”, נענה.
“לאיפה אתה צריך?”
“אם אתה מגיע לכניסה לעיר, בנייני האומה, זה מצוין”.
“להיכן אתה נוסע עם מזוודה כזו?” התעניין הנהג.
“אני נוסע לישיבה”.
“ישיבה זה מוסד לימודים לדתיים, נכון?”
“נכון מאוד”.
“תיק מעניין יש לך”. ציין.
“זה?! זה תיק לתפילין”.
“תפילין?! מה זה?” סקרנות נשמעה בקולו.
“אל תגיד לי שאתה לא יודע. מה, לא עשית בר מצווה?! זו בורות איומה”. כרגיל, חזקי תפס באיחור את משמעות דבריו.
הנהג לא השיב. הוא נסע במהירות המקסימאלית המותרת, מתמרן בחלקלקות בעיקולים. וחזקי לא ידע אם פגע בו או שהוא פשוט מרוכז בנהיגה.
חזקי הסתובב מעט, בוחן את פנים הרכב, פוזל אגב כך לקרקפתו של הנהג, ‘יש שם איזו כיפה’, ציין לעצמו.
“סליחה, …
