בס”ד
אורה ושמחה
ציבור המתפללים שסבב את הבימה בבית מדרשו של בעל “יסוד העבודה” מסלונים זי”ע, דומה שהילך בעולמות אחרים, גבוה מעל גבוה. המצחים חרושי הקמטים, העיניים העצומות, הגוף שמגביה את עצמו, כמנסה להשתחרר מכבלי החומר והידיים הלופתות בחרדת קודש את הגדול שבאוצרות תבל – את ארבעת המינים שלא יסולאו בפז, כל אלו העידו כי בעולם של כיסופין מהלכים כאן המתפללים. “הושענא למען רחמיך הרבים…” נישא הקול ברמה והלולבים שהזדקרו מבעד לטליתות, התנועעו בדבקות שמנסה לשמר את הרגע, ממאנת להתנתק.
קול חריקת הדלת נבלע בקול המיית ההמון המתפלל, אולם הצל שחסם את הפתח הצליח למשוך את תשומת הלב. הקולות הלכו ודעכו למראה החייל גבה הקומה ורחב הכתפיים שעמד בפתח, נשקו תולה על כתפו, והוא צופה ומביט על ההיכל הגדוש.
חשש עמד באוויר.
ב
הלילה ירד על עמדת הצבא הרוסי שניצב בפאתי העיירה סלונים, העלטה עטפה בכנפיה את הארץ ואת היושבים בה. בתוך העמדה ניצב לו חייל חסון על משמרתו, הרובה שעל כתפו דרוך, ועיניו משוטטות על הישימון שלפניו, שאור הלבנה במילואה שהבליח מדי פעם מבעד לעננים, העניק לו זוהר בהיר. חייל הוא בצבא הצאר, זאת ידע היטב, אולי ידע זאת יותר טוב אפילו מהשם שלו עצמו, מהזהות שלו. בראש ובראשונה – אתה חייל! זה המנטרה עליה חזרו ללא הרף מפקדיו, זה מה שהלעיטו אותו משך חמש עשרה שנים מאז בואו הנה, ללא הרף. חייל בצבא הצאר.
אלא שאתמול בבוקר התעורר לו משהו חבוי במעמקי הלב, תחושות בלתי מוכרות, שונות מכל מה שהכיר, הציפו אותו ולא נתנו לו מנוח ולו לרגע. היה זה כשהילך בטבורה של עיר, לועס פיתה טרייה, כשמולו הגיח יהודי עבדקן ממהר לדרכו, בידו ענף עץ מזדקר, אותו אחז בעדינות וברוך, והוא מפלס דרכו בזהירות מופלגת בין האנשים, על מנת שהענף לא ייפגע ויינזק חלילה, וכאילו מדובר במטען של יהלומים יקרי ערך. ובלילה הם הגיעו – הזיכרונות. בתחילה היה זה אבא וארבעת המינים, לאחר מכן הגיעה הסוכה יחד עם ריח הענפים הטריים שמילא אותה בשבעת ימי החג, ואחר כך הייתה גם אימא כשהיא מליטה פניה בכפות ידיה ומדליקה את הנרות.
לאחר לילה ללא שינה יצא שוב החייל אל רחובה של עיר, שוב פגש ביהודי ממהר, עצר אותו לרגע וביקש להתעניין, אכן, חג הסוכות חל היום בלילה, חילץ את המידע היקר מפיו של אותו יהודי, שכבר אץ רץ הלאה לדרכו, להכנות האחרונות לקראת החג הממשמש ובא, ואותו הוא הותיר מבולבל ונבוך.
בן תשע היה בסך הכול כשהגיעו פקידי הצבא אל הבית חמושים בכתב גיוס, ברוע ובשטנה, וניתקו אותו מהוריו, ‘אבא הוא הצאר ואמא היא רוסיה’, כך שיננו באוזניו ללא הרף, ‘אבא ואימא הישנים כבר אינם’, כך חזרו ואמרו, ובשלב כלשהו נסדקה גם העקשנות שלו וחלחלו המסרים.
עד עכשיו. כיון שכעת, בשעת לילה מאוחרת במגדל השמירה, הציף אותו געגוע להוריו וגם כעס על הצבא שהפריד אותו מהם.
ג.
‘חג סוכות הוא הלילה’, הפאזל במוחו של החייל החל להתחבר במגדל השמירה באישון …
