שעת החסד
מלכה עולה לביתה, בדרך היא חולפת ליד המחסן של הלפגוט ומביטה ארוכות בדלת המחסן שהילה של מסתורין אופפת אותו. בשבוע הבא מתחילה מלכה לערוך שיפוצים בבית, את המחסן שצרף הקבלן לדירתם הם הופכים לחדר רביעי ומגדילים קצת את הסלון. “למה שאת לא תצרפי את המחסן לדירה?” שאלה מלכה בתמימות את אסתי, השכנה הנחמדה שלה מהקומה הראשונה, “את לא זוכרת שהוספנו עוד שני חדרים והגדלנו את הסלון?” משיבה אסתי בשאלה תמהה, “אנחנו כבר עשינו את זה”, נכון, מלכה זוכרת היטב את הבניה והשיפוצים של משפחת הלפגוט, אבל בכל זאת, נדמה לה שבמשפחה עם שניים עשר ילדים, אף שטח נוסף לא מיותר, אסתי הלפגוט אומרת שנכון, השטח לא מיותר, אבל המחסן שלהם שמור לדברים אחרים.
שמור לדברים אחרים… אסתי מתרחקת ומלכה מביטה אחריה בריכוז, עד לרגע זה היתה בטוחה שטובי בת החמש אמרה דברים ללא שום כיסוי ומשמעות, עכשיו היא מבינה שמה שטובי אמרה זה כנראה נכון. אתמול שיחקה טובי הלפגוט עם ציבי שלה, “אני הולכת לחדר החסד שלנו” אמרה טובי לציבי התמהה. “חדר החסד?” “כן, את לא יודעת שלאמהות יש חדר כזה שרק הן נכנסות לשם וזה חדר של חסד?” מלכה שקיפלה כביסה בחדר לא התאפקה מלהתערב. “מה תעשי בחדר של החסד?” היא שאלה את טובי שהשיבה בזריזות ובשמחה. “אני אעזור לכל מיני אמהות ואני צריכה ללכת לשם כי כבר שש, בשש אמא שלי הולכת לחדר של החסד והיא נמצאת שם עד שבע”.
השכנה שגרה מול הלפגוט ספרה שהיא הבינה שלאסתי יש ארגון כזה שעוזר לאמהות שמרגישות שהן על סף התמוטטות. “מה את אומרת?” פערה מלכה זוג עיניים נדהמות, “היא הרי חוזרת מהעבודה אחרי שלוש, ואז יש לה את הבית בלי עין הרע, הילדים והכל, איך היא מצליחה?”
“כשרוצים, מצליחים כנראה”, הפטירה השכנה בלי לחשוב פעם נוספת. מלכה שתקה, מרגישה פתאום גמדה קטנה. היא בקושי מצליחה לדחוס לסדר היום העמוס שלה אלף דברים שהיא חייבת להספיק, מההתנדבות נפרדה ברגע שהתחתנה, מסתבר שיש נשים גדולות ומוכשרות יותר.
יום חמישי אחד, אחר הצהרים פגשה מלכה את דסי, בתה בת השש עשרה של אסתי הלפגוט, מסתובבת עם דודי בן השנה וחצי על הידיים, משהו בתנוחה של דסי זעק לסיוע. “אני יכולה לעזור לך, אולי?” שאלה מלכה בעדינות.
“אני לא יודעת מה לעשות עם דודי”, דסי שמחה שמישהי מבוגרת ומבינה יותר נחלצה לסייע לה וקפצה על ההצעה בשתי ידיים. “מקודם הוא נפל מהכיסא על הראש, אחר כך הקיא ועכשיו הוא נראה קצת…אני לא בטוחה שהוא נראה בסדר”.
מלכה העיפה מבט לכוונו של הקטן, הוא הניח את ראשו על כתפיה של דסי ונראה עייף, סתם נפילה? אולי משהו מעבר לזה? אולי בשעה הזו הוא הולך לישון ולכן הוא נראה כך? היא לא יודעת, אסתי מנוסה ממנה ומלבד זאת היא האמא והיא צריכה להחליט. “אמא לא בבית?”
“לא”, הנהנה דסי בראשה, “היא במחסן, ובדרך כלל היא מבקשת מאיתנו לא להפריע לה”.
“אהה…” מלכה נסתה לאמוד את התמונה השלמה “את מבינה?” המשיכה דסי, “במחסן אמא שלי עסוקה עם פ…
