כבר לא חלש
ביום רביעי בבוקר ידעה ברכה שזהו זה. היא חייבת לעשות מעשה, היא חייבת להתקשר כבר והדחייה לא תעזור לה.
ידיה של ברכה הפכו לעופרת כשהיא לקחה בידה את האלחוטי והתקשרה לקופת חולים. היא רוצה תור ביום ראשון בבוקר לרופא ילדים, למה היא מתקשרת עכשיו, ארבע ימים קודם? כי היא חייבת את התור הראשון כדי שתספיק לבצע גם בדיקות דם, הרופא הרי ישלח אותם לבדיקות דם, בטוח.
כל יום עובדת ברכה, משמונה בבוקר עד שלוש, ביום ראשון, ל”ג בעומר תהיה לה חופשה, היא לגמרי לא רוצה לבלות את הבוקר הזה בקופת חולים, אבל נראה לה שאין ברירה, היא תהיה חייבת לעשות את זה.
התור נקבע לשמונה בדיוק, “בדרך כלל אנחנו לא קובעים ארבע ימים מראש לרופא ילדים, אבל את נשמעת לי כל כך…” אומרת המזכירה ומפסיקה, ברכה ממשיכה אותה. “כל כך לחוצה. נכון, אז קבעת לי, כן?”
“קבעתי”, מאשרת המזכירה, “יופי”, מציינת ברכה לעצמה ומניחה את הטלפון, המחשב בעבודה שואב אותה אליו, המנהלת שלחה לה מייל והיא חייבת להחזיר, אחרי שהיא עונה יש לה בכל אופן שתי דקות לחשוב. “מה יופי, ברכה?” היא חושבת על מה שאמרה למזכירה ושואלת את עצמה. “מה יפה כאן? את יודעת שהרופא לא ירפא את נתי שלך בשנייה, ובדיקות דם, גם לבדיקות דם אין תמיד בשורות טובות”. וחוט של דאגה, כזה המוכר לה היטב מהשבועיים האחרונים, מזדחל לו שוב פעם במעלה גווה ומעביר בה צמרמורת.
היא לא יודעת מה קורה לנתי שלה, אין לו כוח. היא קוראת לו לבוא לאכול ארוחת ערב והוא אומר שאין לו כוח. אפילו לישון, אין לו כוח ללכת. שלשום ביקשה ממנו שיקפוץ רגע לצרכניה לקנות מצרכים לעוגה שהיא רצתה להכין, ונתי, בדמעות ממש אמר, “אבל אמא, אין לי כוח”, והיא עצרה רגע והביטה בו, איך זה שילד בן עשר מתלונן כל היום שאין לו כוח. “אולי אתה לא ישן מספיק טוב בלילה, נתי?” היא שואלת, נתי מושך בכתפיו, “אני הולך לישון כל יום באותה שעה, לא נראה לי”, “אז מה כן נראה לך?” נתי מהרהר לרגע, “אני לא יודע, אמא, אבל כואב לי הראש וכל היום אני עייף”. דמעות מבצבצות בעיניו של בנה כשהוא אומר לה בשבע בערב שאין לו כוח ללכת לתהילים, הוא עייף והוא מעדיף לנוח בחדר. “טוב שיש לך ספר חדש מהספריה”, אומרת ברכה בנימה מזדהה ומרחמת, ניצוץ סמוי נדלק בעיניו של נתי הוא מושך בכתפיו ואומר ש’כן, באמת הוא יקרא ספר, זה יותר טוב’. יותר טוב? ברכה לא בטוחה בכך, היא כן בטוחה שנתי צריך לעשות בדחיפות בדיקות קצת יותר מקיפות, במשך שבועיים היא דוחה את התור לרופא, התירוץ הוא שהיא עובדת כל בוקר וחוזרת הביתה רק בשלוש, המנהלת שלה מאד לא אוהבת איחורים, אבל ברכה יודעת היטב שזה רק תירוץ, לכן כשבעלה מציע שהוא יילך עם נתי לרופא, ברכה דוחה את ההצעה מכל וכול ואומרת שהיא זו שצריכה לדבר עם הרופא, זה גם מה שהיא אומרת לאחותה שלא עובדת מחוץ לבית ומציעה האמת היא שבתוך תוכה היא מפחדת מאד מבדיקות הדם ומהתוצאות שלהן.
יום חמישי, שש בערב:
ברכה קוראת לילדים לאכול…
