אולי אחרי החגים
השעה חמישה לשש:
בתיה נותנת לבייביסיטר הוראות אחרונות. הילדים צריכים לאכול, היא הכינה להם סלט וגם חביתות, ואחרי שיאכלו ויברכו יפה לא צריך שום דבר, אם יש לה כוח וסבלנות הם ישמחו לשמוע סיפור, אם לא, הם יכולים לבנות בקפלה מגדל. דוב אומר שהוא יבנה שיעור התעמלות לאימו’ת ואחר כך יהרוס אותו, כי הוא לא רוצה שיהיה דבר כזה. בתיה מסמיקה, אומרת שלום ונמלטת החוצה, אסתר מרים כבר מחכה לה בעיניים תוהות.
ארבע דקות לשש:
בתיה ואסתר מרים עולות על קו שלוש לכוון מכון הכושר. הן משלמות ומוצאות מקום לשבת. “אני כל כך שמחה”, אומרת אסתר מרים לבתיה “שסופסוף קמנו ועשינו מעשה”, בתיה מהנהנת בראשה, כשאסתר מרים, השכנה האמריקאית שלה מתרגשת, יש לה נטיה לדבר במילים נמלצות, “אמא שלי כל הזמן אמרה לי את רק מדברת, אסתר מרים, בסוף לא תלכי להתעמלות, כשסיפרתי לה שנרשמנו לחוג היא שמחה מאד, ועוד עם שכנה חביבה כמוך”, עוד נקודה לזכותה של אסתר מרים, אין לה בעיה לפרגן מכל הלב מחמאות. אולי זו היתה עקיצה? שואלת בתיה את עצמה, לא, אין סיכוי, אסתר מרים לא שולחת עקיצות, בכלל, כל הקטע של הבדיחות הוא לא ממש בשבילה, לכן אי אפשר להתבדח איתה עכשיו על המצב העגום שבו משאירה אמא את ילדיה בשעה הכי לחוצה והולכת ל…חוג התעמלות.
“אני עובדת מאד קשה”, מסבירה אסתר מרים לבתיה, כאילו שבתיה לא מכירה את ההרצאה הזו בעל פה וכאילו שהיא לא רואה איך שלוש פעמים בשבוע עולה העוזרת הרומניה להבריק לאסתר מרים את הבית, “ואמא שלי חשבה שאני חייבת להתרענן קצת וללכת לאיזה חוג או משהו, בדיוק פגשתי אותך בצרכניה, שתינו היינו עסוקות מאד בגלל ערב פסח, אבל גם את אמרת לי שאחרי פסח את רוצה ללכת לאיזשהו חוג של התעמלות וככה רשמתי את שתינו, זה נפלא, לא?”
“כן”, משיבה בתיה באומללות, “אבל תגידי לי אסתר מרים, למה בדיוק בין שש לשבע? לא מצאת שעה מוצלחת יותר?”
“איזו שעה, למשל?” מתרגזת אסתר מרים, “בתשע? כשכולם ישנים כבר וזה הזמן היחיד שלי לקרוא בשקט או לאכול משבצת שוקולד בלי שאף אחד ימשוך לי בחצאית? אולי בבוקר, בזמן שאנחנו הולכות לעבודה?” בתיה מעיפה לכוונה של אסתר מרים מבט תמה, מתברר שכשהיא רוצה, היא יכולה להיות חריפה וחדת לשון, זה קורה, כנראה, כשמרגיזים אותה.
אבל אסתר מרים נרגעת מיד, “הכי טוב ככה, בתיה, אני אומרת לך, גם אמא שלי אומרת, שבארץ ישראל אין יום לימודים ארוך לכן אנחנו יכולות להשאיר שעה בשבוע את הילדים עם בייביסיטר וללכת”.
בתיה שותקת. אם אמא של אסתר מרים אמרה, מה לה כי תלין?
שש ושתי דקות:
המורה לזומבה מקבלת את פניהן בחיוך, עוד כמה חברות ישנות של אסתר מרים מנפנפות לה ביד בהתלהבות, הן כולן חדורות מרץ ושמחה ורצון להתחיל, בתיה מביטה סביבה בעגמימות, היא קראה על זומבה את כל החומר שאסתר מרים הביאה לה והשתכנעה שאין דבר בריא ממנו, לנפש ולגוף, וגם לקילוגרמים המיותרים, אבל עכשיו, כשהיא נמצאת כאן, חלק גדול מהבטחון …
