פשוט ליהנות!
“פתאום הם גדלו לי ככה”, אומרת דיני לחני אחותה בטלפון, “הבגדים שלהם קטנים עליהם, אני צריכה דחוף כמה זוגות מכנסיים וגם חולצות”.
חני שומעת, היא מייעצת לדיני ללכת למרכז המסחרי החדש בבי, “הייתי שם ביום שלישי השבוע, יש שם כמה חנויות ומבצעים מעניינים, כדאי לך ללכת”.
“כן”, דיני מתנשפת במורת רוח גלויה, “מאד כדאי, אולי תגידי לי בדיוק איך הולכים עם שני תאומים, כשכל אחד מהם צורח ורוצה משהו אחר?”
חני אומרת משהו, היא מסבירה לה איך מבחינה טכנית זו לא ממש בעיה, אבל המילים שלה עוברות ליד דיני שלא מצליחה לשמוע, היא לגמרי במקום אחר, מהורהרת מאד ועיניה נעוצות בדודי ושלומי, שני התאומים המקסימים שלה שיושבים עכשיו על הרצפה וקוטפים ממנה את פיסות הבמבה שפיזרה שם עבורם. “דווקא שקט אצלך”, מעירה חני, שתי דקות הן משוחחות ועדיין לא נשמעה שום צרחה ברקע. “כן, בטח”, אפילו דיני מופתעת מעוצמת המרירות המתפרצת. “מאד מאד שקט”.
שנייה אחר כך שלומי נופל לאחור, הראש שלו נחבט ברצפה והצרחות מתחילות להבקיע שחקים. “הנה השקט”, אומרת דיני וקמה לעברו של הצרחן התורן.
“אני מחכה לדבר אחד”, ממשיכה דיני לשפוך את הגיגיה לתוך האלחוטי, לאחר ששלומי נרגע בזרועותיה, “שהם יילכו כבר, אחרי שהם יילכו יהיה לי הרבה יותר קל”.
“יותר קל?” חני, שיש לה ילדים שהולכים זה מכבר, וחלק מהם אפילו הולכים רחוק ולא תמיד טורחים להודיע לה לאן, לא בטוחה שדיני צודקת. “אחרי שהם יילכו יצוצו קשיים אחרים” היא מנסה להסביר לאחותה הצעירה למה הציפייה הזו מיותרת, “תארי לעצמך שאת הולכת ברחוב עם שני הזאטוטים, כל אחד בורח לפינה אחרת, מה תעשי אז?”
דיני לא עונה, השיחה עם חני גורמת לה לשקוע שוב בהרהורים, כשהם יילכו, היא לא תצטרך כל הזמן להרים אותם על הידיים, היא לא תצטרך להתכופף כל כך הרבה והגב לא יאותת לה נואשות. היא לא תהיה מרותקת לבית כל הזמן, אפשר יהיה לצאת החוצה קצת, אולי אפילו ללכת למרכז המסחרי שחני מדברת עליו בהתלהבות שכזו.
בינתיים מוזמנת דיני לאמא שלה לשבת והיא מחליטה להקדים את ההזמנה ולהגיע כבר ביום חמישי, כך תוכל להשאיר את התאומים עם אמא וביום שישי בבוקר, לצאת קצת לקניות, זו האפשרות היחידה שלה לערוך קניות בראש שקט, עד שהשניים יגדלו קצת, ויילכו, כמובן, אז היא לא תצטרך כל כך להיעזר באמא, אז יהיה לה קל יותר.
דיני מגיעה ביום חמישי ופוגשת את אלי דודה, אחי אביה. תמיד כשדיני רואה אותו היא נזכרת בריח העצים והפרות ובריח החופשה הנהדרת שהיתה לה, כשנסעה בילדותה למושב שבו הוא גר. הפעם מביא איתו הדוד פרות רבים מזמרת הארץ. “קחו”, הוא אומר ברוחב לב “שיהיה לכם לטו בשבט, אין כמו פירות טריים שנקטפו עכשיו ממש מהעץ”.
אבא מביט על הפירות שעושים באמת רושם מרענן ושואל, “הפירות האלו נקטפו מהעצים שנטעתם לפני כמה שנים?” הדוד מהנהן בראש. “אז מה, סופסוף יש לכם פירות שאפשר לאכול אותם, מה?”
“כן”, משיב הדוד, דיני שעוקבת בשתי…
