לקראת הקיץ הבעל”ט: הורים ומחנכים, אל תעצמו עיניים מול סכנת הרחוב בקיץ
יעקב מרגליות
עומדים אנו כעת בימים המרוממים והנשגבים שבין חג המצות לחג מתן תורתנו, הלא הם ימי ספירת העומר. בהם אנו מציינים את פטירתם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, על שום ש “לא נהגו כבוד זה בזה”.
כאשר “זמן הקיץ” יוצא לדרך בסייעתא דשמיא, הישיבות הקדושות ותלמודי התורה שבים לפעילות מלאה ושוקקת, והרחובות מתמלאים שוב בקול המונה של תורה. כעת, בראשיתו של זמן הקיץ, כאשר מערכת התחבורה שבה לשגרה, ספסלי הלימודים בחיידרים מלאים עד אפס מקום, והרחובות עדיין מתנהלים על מי מנוחות – זהו בדיוק חלון ההזדמנויות שלנו. זהו רגע האמת להאיר בזרקור עוצמתי ולעורר על אותן תופעות נלוזות שעלולות להתחדש ולהרים את ראשן עם פרוץ החופשות והימים החמים.
זהו הזמן לחדד את האזהרות, להקדים תרופה למכה. עלינו להזכיר לילדינו את שלושת מסרי הברזל שאמורים להדהד במוחם בכל עת: ראשית, “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” – החובה הקדושה להיזהר מכל משמר, שלא לסכן חיים בכבישים ושלא לשחק באביזרי חירום באוטובוסים. שנית, “ואהבת לרעך כמוך” – לדעת לכבד כל יהודי, לחוס על ממונו ורכושו של בעל עסק, ולא להצר את צעדיו של איש. ושלישית, “דרך ארץ קדמה לתורה” – הפגנת נימוס, הדרת פני זקן, וקידוש שם שמיים בהליכות הרחוב.
האחריות מתחילה ב”ונשמרתם”
אי אפשר לגשת לעסוק בנושא כאוב ובוער זה מבלי להזכיר, בלב שותת דם ובעיניים דומעות, את הטרגדיה הנוראה והמטלטלת שהכתה בנו אך לא מכבר. את פטירתו הטראגית של הילד הטהור, שלא טעם טעם חטא, מיכאל שבתאי ז”ל, פרח חמד, אשר נקטף בדמי ימיו בתאונה מחרידה מפגיעת אוטובוס ברחוב אבא שאול. מיכאל הנער, מתנת שמיים יקרה שנולדה להוריו לאחר שבע שנות תפילה וציפייה דרוכה, עלה בסערה השמיימה, והותיר אחריו משפחה מרוסקת, חלל עצום ואבל כבד שעטף את כולנו.
בשעת המעשה הנורא, כאשר המשפחה האבלה ישבה שבעה וכאב השכול היה טרי וצורב מנשוא, גזרנו על עצמנו שתיקה. ראינו לנכון במערכת שלא להוסיף מלח על הפצעים המדממים ולהמתין, אך אנו, המאמינים בני מאמינים, יודעים אל נכון כי כל מאורע בעולמנו מונהג בהשגחה פרטית מדוקדקת. אין לנו שום רשות או יכולת להרהר אחר הנהגתו של הקב”ה, וברור לנו כי דין השמיים הוא צדק מוחלט ואין בו עוולה.
אך יחד עם זאת, הציווי של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” איננו המלצה – הוא הלכה פסוקה ודין גמור. כעת, ממרחק של זמן, בוודאי יש צורך לצאת מאדישותנו ולהשמיע דברי התעוררות נוקבים. מבלי להאשים איש מסוים או לקבוע מסמרות משפטיים באירוע העצוב עצמו – שבו קיים במקביל חשש כבד לאירוע של רשלנות חמורה לכל הפחות.
אך אי אפשר להתעלם מן האווירה הכללית והמציאות בשטח. הרי אין ספק בלב איש, שלו אותו ילד טהור לא היה סופג דוגמה שלילית של נערים וילדים הרצים בהשתוללות חסרת אחריות אחר אוטובוסים נוסעים, ייתכן מאוד ועדיין היה עמנו היום. מתוך התרשמותנו הכואבת, נחשף כאן מחדל עצום וחמור של היעדר חינוך מספק לזהירות בדרכים, היעדר גבולות והתנהגות נאותה בקרבת כלי רכב כבדים. וזאת, יש להדגיש, מבלי לגרוע כמלוא הנימה מאחריותו של הנהג למעשיו או ממחדליו קודם התאונה.
דווקא בשל כך, למען לא תישנה חלילה טרגדיה שכזו, וכדי שההתחזקות העירונית הזו תעמוד לזכות ולעילוי נשמתו הטהורה, אנו זועקים כעת. בפתח עונת הקיץ, כאשר הילדים ובני הנוער נמצאים בחוץ שעות ארוכות וחשופים לסכנות הכביש והרחוב, חובה עלינו להבין כי המשך השתיקה והעלמת העין הם סכנת נפשות של ממש. עלינו לחדד ולהפנים, אחת ולתמיד, שהאחריות לשלום ילדינו מונחת בראש ובראשונה לפתחם של ההורים והמחנכים.
האחריות מתחילה בבית:
דבר ראשון, ולפני כל טענה כלפי חוץ, ניצב תפקידם החשוב והמכריע במיוחד של ההורים. הורה נושא בחובה קדושה לדעת בבירור מה ילדיו עושים מרגע שהם יוצאים מפתח הבית ועד לרגע בו הם שבים אליו. אין מדובר כאן רק בדאגה טבעית לביטחונם הפיזי, אלא על עצם יסודות החינוך לערכים, למידות טובות.
האחריות הראשונה והעליונה מונחת על כתפיכם. אינכם יכולים לשלח את ילדיכם אל רשות הרבים מתוך תקווה עיוורת ש”יהיה בסדר” או בהנחה שמערכת התחבורה והציבור הרחב ישמשו להם כשמרטפים. אתם אחראים לדעת היכן הילד נמצא בכל רגע נתון! עם מי הוא מסתובב, באילו תחנות הוא ממתין, והאם יציאתו מהבית היא למטרה ראויה. השעמום הוא אבי כל חטאת, וחובתכם הקדושה היא לדאוג להם לתעסוקה בריאה, חיובית ומבוקרת. עליכם לבדוק את הנהגותיהם, לשאול, להתעניין, ולא להסתפק בתשובות מתחמקות או במשיכת כתף. ילד שחוזר הביתה עם “חוויות” של התחצפות, פגיעה ברכוש ציבורי או וונדליזם, חייב לפגוש קיר ברזל של סלידה וזעזוע מצידכם. עליכם לגבות מחיר ברור מילד שמתפרע, ולטעת בו את ההבנה שדרך ארץ קדמה לתורה.
הורה שרואה את ילדו חוזר הביתה כשהוא מתהדר בסיפורי גבורה מפוקפקים על “מעשי קונדס” באוטובוסים, או על השתוללות בגינות הציבוריות; הורה ששומע מילדיו על מעשים חמורים של הדלקת פחים באישון ליל, או חלילה על הבערת אש מסוכנת בעצים בגני העיר ובשולי הפארקים – ומקבל זאת בהבנה, בהעלמת עין, או גרוע מכך, עם חיוך של סלחנות על שפתיו – הרי הוא שותף מלא למחדל. אותו חיוך סלחני הוא רוח גבית להרס הבא.
החינוך אינו מסתיים בשער
מן העבר השני, מוטלת אחריות כבדה מנשוא גם על שכמם של המחנכים, המלמדים ומנהלי המוסדות. אין שום מקום להתנערות או לגלגול עיניים; עליהם לטפל בנגע הזה במלוא החומרה, לכל הפחות כל עוד הפורענות מתרחשת בדרך החזרה הביתה, רגעים ספורים לאחר תום סדרי הלימוד. אין צורך לחקור במופלא או להתאמץ יתר על המידה כדי לזהות את שורש הבעיה; ישנם אזורים מועדים לפורענות שכולנו מכירים. התושבים יודעים להצביע בדיוק נמרץ באיזה תלמוד תורה אכן מחנכים לדרך ארץ אמיתית שניכרת גם מחוץ לכותלי הכיתה, ובאיזה מוסד, למרבה הצער והכאב, החינוך נעצר בשער החצר.
עד כמה עמוק המחדל?
סיפר לנו תושב כאוב עד עמקי נשמתו, אשר פנה מדם ליבו והתקשר אל מנהל אחד מתלמודי התורה הגדולים בגבעה B2 – ואולי אף הגדול שבהם. (להבא, לצערנו נשקול לציין את שם המוסד המלא) הוא התריע בפניו בדאגה על האנדרלמוסיה, ההשתוללות והוונדליזם שהתלמידים מחוללים בצאתם מהתלמוד תורה אל הרחובות. לתדהמתו, לא רק שהמנהל סירב להטות אוזן קשבת, הוא פשוט בחר לנתק את הטלפון בפניו של ההורה המודאג! זעקתו של אותו תושב מהדהדת בלב כולנו: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אם כך נוהג ומתבטא העומד בראש המערכת החינוכית, מה יגידו הנערים והילדים הקטנים הרואים את אוזלת היד הזו?
לעומת זאת, קרן אור בוקעת ממוסד אחר באותה גבעה, אשר קנה לו שם טוב ובצדק. ידוע לכל כי באותו תלמוד תורה, כל תלונה או דיווח על התנהגות שאינה הולמת המגיע להנהלה, מטופל מיד ביד תקיפה, ללא פשרות וללא משוא פנים. ההנהלה ממהרת לשתף את ההורים, הצוות והמשפחה פועלים יחדיו כחומה בצורה למיגור התופעה – והתוצאות אינן מאחרות לבוא. רואים מיד את הפירות, והתנהגות התלמידים ברחוב משתקפת בהתאם.
ההבדל זועק לשמיים בין מוסדות שמטפלים בנחישות, במסירות ובאחריות בכל חריגה, לבין אלו שבוחרים לטמון את ראשם בחול, מתעלמים באטימות, ופשוט לא אכפת להם ממה שמתרחש רגע אחרי צלצול הסיום.
רוצים הוכחה חיה? צאו ושאלו כל בעל עסק בכיכר העיר, מאיזה ‘חיידר’ מגיעות רוב ההצקות לבעלי החנויות, מי הם אלו שפוגעים ברכבים ומטילים אימה על העוברים והשבים – הם יודעים לנקוב בשמו של המוסד במדויק, מבלי להתבלבל לרגע.
אין שום תירוץ לגלגל את האחריות הלאה. אמת, מלאכת הקודש הנעשית בין כותלי הכיתות היא עצומה, והשקעתכם בהנחלת התורה והיראה ראויה לכל שבח. אך חינוך אמיתי ושורשי אינו נעצר עם הישמע צלצול הסיום של סדר היום. אי אפשר לרחוץ בניקיון כפיים ולומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה” כאשר תלמיד, שזה עתה יצא מכותלי התלמוד תורה, מתנהג בחוצות העיר כאחרון הריקים. עליכם לרדת אל השטח, לקיים שיחות הדרכה תדירות, לעקוב אחר ההתנהגות בדרכים ולהבהיר לתלמידים שהעין פקוחה גם מחוץ לשערי החיידר. חובתכם לוודא שהתלמידים מיישמים את הערכים שבהם הם מתחנכים גם כאשר הם ממתינים בתחנה, עולים לאוטובוס או חולפים על פני חנויות בעיר. החינוך הקפדני והשמור בין כותלי החיידר חייב, באופן מוחלט, להמשיך ולהקרין גם בחוץ. מה התועלת ומה הברכה בכל ההשקעה העצומה של המלמדים במהלך יום הלימודים, כאשר דקה אחת לאחר מכן, אותם תלמידים מתנהגים בצורה מחפירה שכזו? החינוך נעצר בשער – והתורה מתחללת ברשות הרבים.
תורה, ודרך ארץ
פעם ידענו שילד קם בשביל אדם מבוגר. היום, לצערנו, המציאות נראית אחרת. פחות נימוס, קיים גם לצערנו חוצפה ועזות פנים. בנות סמינר מעכבות אוטובוסים דקות ארוכות כי הן מחכות לחברה, וזקנים נאלצים לעמוד בזמן שצעירים תופסים את המקומות וצוחקים.
בוודאי תרצו שנאשים גם את הנהגים שחלקם ממש מטורפים, אינם עוצרים ואינם מתנהגים כראוי. תלונות אלו אינן נעלמות מעינינו, ויש בהן הרבה מן הצדק. אך עלינו להבין: גם אם הנהג אינו ראוי, אין זה מצדיק איבוד צלם אנוש מצד הילדים. הכי חשוב זה החינוך של ילדינו.
הקיץ הזה חייב להיראות אחרת! האחריות של כולנו היא לוודא שילדינו מקדשים שם שמיים בהליכותיהם, משיבים את הדרך-ארץ לרחובות, ומוכיחים שחינוך טהור מביא עמו בהכרח גם מידות טובות, כבוד לזולת וזהירות בחיי אדם.
