לילה קפוא בתחנות | ליל שישי אחד בלי אוטובוסים חשף את הכישלון שאסור לנו להמשיך לטאטא
יעקב מרגליות
זה היה ליל שישי של זעם וחוסר אונים.
לא בגלל מזג האוויר, אלא בגלל תחושת ההפקרה. עשרות תחנות אוטובוס ברחבי העיר – וגם בירושלים – התמלאו במאות רבות של תושבים שממתינים שעות רבות לאוטובוס שלא מגיע. היו שם אברכים שחזרו מהכולל, נשים עם ילדים עייפים שחזרו מאירועים, בחורים צעירים בדרך מהישיבה, משפחות שלמות שהיו בדרך לשמחה משפחתית וממנה – וכולם חיכו. חיכו לאוטובוס שלא הגיע.
הקור היה חודר. כזה שמקפיא אצבעות ומעמיק חוסר אונים. הדקות חלפו. שלושים. ארבעים. חמישים. שעה. השלטים האלקטרוניים הבטיחו הגעה, התחנה נעשתה עמוסה יותר ויותר, אך נשארה ריקה. אין זכר לאוטובוסים.
בשעה הראשונה עוד ניסו לשמור על רוגע. “אולי איחור”. “בטח עוד רגע”, חשבו לעצמם הנוסעים הממתינים. אבל אז החלה להתפשט השמועה: “נהגי ‘קווים’ פתחו בשביתת פתע והפסיקו את הנסיעות בעיר”.
מרגע לרגע התבהרה תמונת המצב – בעיר שמרבית תושביה נשענים על תחבורה ציבורית:
“אין אוטובוסים בביתר; אין אוטובוסים מביתר; אין אוטובוסים לביתר”. מאות בני אדם הבינו בבת אחת: נתקענו. מבחינת מי שאין לו רכב פרטי – העיר נמצאת במצור, אין יוצא ואין בה. אלא אם כן יש לך תקציב לדרייבר.
יש מי שהתחילו לצעוד ברגל קילומטרים בקור. אחרים ניסו להזמין מוניות – וגילו מחירים מופקעים וחוסר זמינות. הדרייברים ראו את טירוף ההזמנות, הבינו את המצב והגיבו בהתאם. ילדים בכו. הורים ניסו להרגיע. תחושת ההשפלה הייתה מוחשית: עיר שלמה ננטשה בערב שבת.
ענישה קולקטיבית
ההחלטה של נהגי חברת ‘קווים’ להשבית כליל את תנועת האוטובוסים בעיר, והעובדה שהחברה אפשרה זאת בפועל – יצרו מציאות חמורה של ענישה קולקטיבית. לא הייתה הודעה מסודרת לציבור, לא ניסיון לצמצם פגיעה, ולא פתרון חלופי. כל תושבי העיר סובלים.
הזעם הציבורי היה מיידי – ובצדק. מאבק באלימות, חמורה ככל שתהיה, לא יכולה להתנהל על גבם של אלפי תושבים חפים מפשע. גם לנהגים יש אחריות, וגם לחברה שמפעילה אותם. שירות ציבורי אינו כלי לחץ.
בעיר נשמעו קולות הקוראים לבחון צעדים משפטיים, כולל אפשרות לתביעה ייצוגית, נוכח הפגיעה הרחבה והבלתי מידתית בציבור. הכל צריך כמובן להיבחן.
אלא שכאן חייבים לעצור.
רגע לפני שאנחנו שולפים את כל החיצים כלפי ‘קווים’, רגע לפני שאנחנו מסתפקים בזעם שיהיה בהחלט מוצדק – חובה לומר את האמת המרה: זה לא התחיל בליל שישי. זה התחיל הרבה קודם. אצלנו.
אירוע האלימות החמור בדרך הרמ”ז, שבו הותקף נהג אוטובוס, אינו ‘עשב שוטה’ ואינו ‘מקרה קצה’. זאת אומרת, בהחלט מדובר במקרה שלא מייצג את רוב מניין ובניין של תושבי העיר שמחונכים למידות ולדרך ארץ, והרמת יד היא אצלם קו אדום ולאו מדאורייתא. אבל המקרה הזה הוא סימפטום. קצה קרחון של תרבות רחוב בעייתית, שהפכה בשנים האחרונות למחזה יומיומי בעיר.
החצר האחורית
מי שמסתובב בעיר בשעות הצהריים מכיר את התמונה. ילדים ונערים, תלמידי מוסדות חינוך, יוצאים מהחדר ומהתלמוד תורה – ובדרך הביתה מתרחש לו מעין פוגרום קטן.
נערים חובטים ברכבים חולפים כאילו היו תופים. עושים ‘קווצ’ים’ למכוניות של שכנים. חוסמים אוטובוסים בגופם. צועקים, מבהילים, משתוללים על הכביש באופן הרסני. זוהי בריונות. בריונות שגדלה אצלנו, בחצר שלנו. לרגעים נראה שאנחנו חיים בעיר של תורה, ורחוב בלי דרך ארץ.
השאלה הזועקת היא: מאיפה זה בא? איך עיר של תורה, חסידות וחינוך מגיעה למצב שבו נהג אוטובוס – אדם מבוגר שבא לשרת – הופך מטרה ליצרים לא מרוסנים של ילדים שאף אחד לא טרח להעיר להם?
התשובה קשה: יש אצלנו לא מעט מה לתקן מה שנוגע לדרך ארץ. האצבע המאשימה מופנית בראש ובראשונה לחלק מהמחנכים שאולי לא ערים לתופעה או מעלימים עין ממנה. יש תפיסה שגויה שלפיה האחריות נגמרת בשער המוסד. משם – “זה כבר עניין של ההורים”. לפי רבנים שליט”א שעימם שוחחנו בעקבות השביתה – התפיסה הזו היא טעות חמורה.
ילד שיוצא מהמוסד ומתנהג בצורה חסרת דרך כלפי נהג – זה כישלון של המוסד שבו הוא לומד. מחנך שמוציא תחת ידיו תלמידים שאין להם מורא גזל ונזק, שאין להם חמלה לאדם שעובד למחייתו כנהג, נכשל בתפקידו. איפה המנהלים בשעת הפיזור? למה אין יותר נוכחות חינוכית ברחוב? איך נוצר שטח הפקר כזה – שהתוצאות שלו כה הרסניות?
וגם אנחנו, ההורים
ומכאן – הביתה. אלינו.
הילדים האלה אינם “של אחרים”. הם שלנו.
הורה ששומע מהבן שלו סיפורי גבורה על איך “שיגעו את הנהג” ומחייך בסלחנות – הוא שותף. הורה שלא מסביר שנהג אוטובוס אינו מטרה ללעג ולהקנטה ורכב אינו צעצוע – חוטא לתפקידו.
נוצרה כאן תרבות של הפקרות. תחושה שמול נהג, שאולי אינו ‘משלנו’ ואינו בן ברית (ולעתים ההתנהגות הזו מופנית גם כלפי נהגים ‘משלנו’ לגודל הבושה). הילדים קולטים את המסרים, ומתרגמים אותם למעשים. אלו אינם ‘רק’ מעשי ונדליזם – זה חילול השם נורא.
תגובת העירייה
בעיריית ביתר עילית גינו בחריפות את אירוע האלימות והבהירו כי יפעלו מול המשטרה למיצוי הדין במלוא החומרה. במקביל, דרשו בעירייה מחברת ‘קווים’ לחדש מיידית את השירות ולהימנע מענישה קולקטיבית.
“המאבק באלימות חשוב והכרחי”, נמסר, “אך לא ייתכן שעיר שלמה תיענש על מעשיהם של בודדים. לא נאפשר פגיעה בציבור שומר חוק”.
הגיע הזמן לנהגים מאנ”ש
ובתוך כל זה צף ועולה צורך חשוב, עם או בלי קשר לאירועים האחרונים: הגיע הזמן להכשיר נהגי אוטובוס מקרב הציבור החרדי.
נהגים שמכירים את העיר, את השפה, את הקודים. שנהנים מאמון התושבים, ויראו בביתר עילית בית – לא יעד עוין. זה אינטרס תחבורתי, חברתי וחינוכי כאחד, שעשוי לצמצם חיכוך ולהפחית הסלמות ודוגמה שלילית מנהגים שאינם שומרי תורה ומצוות, או להבדיל שאינם מבני ברית. אין צורך שנסתמך על נהגים מבחוץ – אפשר להרחיב את התופעה המבורכת – שכבר קיימת בעיר וצריך שתתרחב – של נהגים יראי שמים, חרדים לדבר השם, בשר מבשרן של קהילות הקודש בעירנו המעטירה.
רק בשבוע שעבר התפרסם ‘קול קורא’ עליו חתומים מו”צים ודיינים מכלל קהילות הקודש החסידיות הקוראים לאלה היוצאים להביא טרף לבני ביתם, ללמוד באופן כשרות מקצועות שימושיים, בהם מקצוע ‘היימישער באס דרייווער’ (נהג אוטובוס מאנ”ש), זאת במסגרת יוזמת ‘מלאכתם – עבודת קודש’, אשר לה שותפות כלל חצרות הקודש בעידוד מרנן האדמו”רי שרי התורה והחסידות שליט”א. ביתר הייתה הראשונה להציג דוגמה בנושא זה, והגיע הזמן להרחיב את התופעה ולהגיע למצב של 100 אחוזים נהגים חרדיים משלנו.
וכמובן, כל זה לצד שינוי יסודי ושורשי שנדרש בכל מה שקשור לתרבות וליחס כלפי נהגים – של אוטובוסים ושל רכבים פרטיים – מצד ילדי עירנו היקרים שיחיו. הגיע הזמן שנביט לכישלון הזה בעיניים ונעשה הכל – כל מחנך בכיתתו, כל מנהל במוסדו וכל הורה בביתו – כדי שילדינו שיחיו יתנהגו ברשות הרבים בנימוס ובעדינות שתמיד היו מושא גאוותנו ותפארתנו כציבור שמחונך לערכים ולדרך ארץ שקדמה לתורה.
האחריות היא שלנו
כן, חברת ‘קווים’ כשלה. כן, הנהגים שגו. ומי יודע אם לא השתרבבו כאן גם רגשות שנאה זרים שתרמו לעניין וד”ל. אבל אם נסתפק בזה – החמצנו את השעה והרחקנו את התיקון.
ליל שישי הקפוא בתחנות היה סטירת לחי מצלצלת. תמרור אזהרה. הזדמנות נדירה לעצור ולהביט במראה.
במקום לשאול רק למה לא היו אוטובוסים – צריך לשאול למה יש אלימות. ובמקום לחפש אשמים רק בחוץ – צריך לעשות בדק בית גם בפנים.
האוטובוסים חזרו כבר. השאלה היא אם גם אנחנו נחזור לשגרה, או שנתקן. כי בסופו של דבר, קשה ככל שזה להודות: האחריות היא שלנו.
בתפילה שנזכה לקיום תפילתו של דוד המלך ע”ה בתהילים ‘אין פרץ… ואין יוצאת… ואין צווחה ברחובותינו’.
