מאמר מערכת
את זאת יודעים כל הארגונים, המתרימים וגבאי הצדקה מכל רחבי הארץ: אין כמו תושבי ביתר עילית במצוות הצדקה. תושבי העיר הזאת – העיר הגדולה לאלוקים, החשובה בתושביה ובדבקותם בתורה – ידועים בנדיבות ליבם ובנכונותם לתת למעלה מכפי יכולתם.
בימים הרי־גורל אלו בארץ הקודש, כאשר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, כאשר בדרומה של ארץ ישראל ואף בצפונה מאיימים טילי האויב ויהודים נמצאים במצב סכנה מוחשי מאין כמוהו ומאז שמחת תורה תשפ”ד אז פגעה יד ד’ ברבים מתושבי ארצנו הקדושה לא ידענו יום של שקט ומנוחה בארץ – ניצבת ביתר עילית ומציגה ערֵבות הדדית מהי, אהבת רֵעים מהי, וכיצד נראית דאגה לזולת, לבל יימוט בחובותיו, לבל ירעב בשל העדר ממון, בבחינת: ‘ראה ד’ והביטה את עמך הדואג זה לזה והפועל זה למען זה – והושיעה את נחלתך.
קשה להעלות על הדעת את עוצמת לימוד הזכות על כל תושבי העיר שלנו, עיר התורה והחסידות, ושמא יש להוסיף – ‘עיר התורה, הצדקה והחסידות שבהרי יהודה’; עיר שנמצאת בתחתית “המדרג הסוציו-אקונומי”, כפי שמכנים זאת חוקרים וסטטיסטיקנים במבע פנים זעוף ורציני. נתון יבש – שמאחוריו כמויות של קושי והתמודדות.
אולם המצב הזה אינו מונע מביתר להוביל את הטבלה הארצית, ואולי העולמית, במעשי הצדקה והחסד לנפש. הצדקה כאן, בהיקפיה, בסכומיה ובכל פרמטר אחר – מובילה על פני ערים מבוססות בארץ ובעולם.
העובדה ששמה של עירנו יצא לתפארת כבירה של צדקה וחסד – היא שמביאה לעירנו בכל יום גבאי צדקה ויהודים נזקקים מרחבי הארץ, שיודעים: תושבי ביתר נתבעים ונותנים; איש כמתנת ידו, איש לפי יכולתו ולמעלה מזה, וכללו של דבר: אף בקשה לעזרה לא תשוב ריקם. הם באים לבתי הכנסת בבקרים, מציגים את סיפורם, וזוכים לנדיבות רוחם של תושבי ביתר היקרים, שליבם פתוח ופניהם מאירות לכל בקשה הגונה, והם נתבעים ונותנים בנדיבות־לב שאין בדומה לה.
אשרינו, תושבי ביתר, ששֵם כזה יצא לנו.
מזהים כל מצוקה
ואם בכל השנה כן – בפרוס ימי הפורים, הדבר מקבל משנה תוקף.
“עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה”, אמרו חכמינו זכרונם לברכה. ההוצאות הרבות שמידפקות על פתחה של כל משפחה בשל הוצאות ימי הפורים (משלוחי המנות, סעודת היום, התחפושות לילדים והמעטפות ל’מלמדים’ שיש בהם כלי מדרבן ומעצים להמשיך בהשקעה החינוכית בילד שימשיך לגדול לתורה) – הם רק קצה הקרחון של ההוצאות, כאשר עיקר ההוצאות ממתינות מעבר לפינה – עם התקרבותו של חג הפסח המרובה בהוצאות אדירות עד למעלה ראש.
התקופה הזאת, היא התקופה העמוסה ביותר בשנה מבחינת ההוצאות. בעירנו ישנן מאות משפחות שללא סיוע ממשי שיקבלו מהקהילה – אין להן שום אפשרות בדרך הטבע לצלוח את התקופה מבלי לרעוב ח”ו או להכניס את החג בחרפת רעב שתוצאותיה בגשמיות וברוחניות הן הרסניות עד שאין להעלותן על הדעת.
אולם כפי שכבר פתחנו ואמרנו, אם יש משהו שביתר עילית מצטיינת בו במיוחד – זוהי הערֵבות ההדדית. זו שבמסגרתה הוקמו בשנים האחרונות עשרות קופות צדקה בכל קהילה וקהילה, כתוספת מרובה על קופת הצדקה העירונית שעושה אף היא כמיטב היכולת. מעלתן של הקופות הקהילתיות היא גדולה – בכך שבראש ובראשונה היא פועלת מתוך הקהילה ויודעת לזהות כל סימן מצוקה. הרדארים המפותחים של גבאֵי הקהילות יודעים לזהות כל איתות של מחסור ורעב, ולטפל בדרך של כבוד, באופן המהודר, המכובד והחשאי ביותר.
מעלה נוספת שיש לקופות הקהילתיות – בכך שהן יודעות להתרים את חברי הקהילה, ולמקסם את התרומות מתוך הקהילה. בשונה מעט מההתארגנות העירונית שבה ישנן משפחות שמתביישות לפנות ולבקש ומעדיפות לשבת ברעב ובחוסר כל ובלבד שלא לפנות לעזרת הבריות – הגבאים שבכל קהילה וקהילה יודעים לזהות את המצוקה בכוחות עצמם ולהתעורר מעצמם לסייע ולחלץ מחרפת רעב, לפעמים בדרכים מתוחכמות שהנעזר אפילו אינו מרגיש בהם.
הדרך הזו – של סיוע פנים-קהילתי בכל קהילה וקהילה – מבטיחה שלא תישאר בס”ד אף משפחה רעבה, וכולם יזכו להכניס את החגים הבאים עלינו לטובה בכבוד וברווחה.
אנחנו הגב הכלכלי
אולם כידוע, אף קופה אינה יכולה לפעול ללא גב כלכלי שעומד מאחוריה. ובכן, אנחנו, החברים בכל אחת מקהילות הקודש המרכיבות את ביתר עילית – אנחנו הגב הכלכלי. בידינו הדבר. תרומה שלנו, ככל שתיעשה בנדיבות ובמאור פנים – יכולה להטות את הכף, ולהכריע את גורלה של עוד משפחה ועוד משפחה, עוד נפש ועוד נפש, לשובע ולא לרזון, לכבוד ולא לביזיון, לרווחה ולא לעניות.
שווּ בנפשכם שהאיש שיושב בספסל לידכם לבית הכנסת ואתם מקדמים את פניו בבואו לתפילה במאור פנים. והוא חוזר הביתה, ומוצא שולחן שבת דל, עם חלת אנג’ל יבשה שנרכשה בהקפה, סלט טחינה דלוח מהמכולת ועוד מלפפון חתוך. דגים – מאן דכר שמיה. אולי איזו צנצנת געפילטע שקציצותיה נפרסו לרבעים. בשר? מסתפקים באיזה תחליף פרווה. סעודת פורים? כמה קופסאות שימורים שנאספו ממשלוחי מנות ששלחו שכנים טובים. על ליל הסדר? מי חושב בכלל…
התיאור נשמע לכם מוגזם? הלוואי שהיה כזה. והבעיה היא, שהשכן הזה מבית הכנסת הוא יהודי ששומר על כבודו העצמי, אינו רוצה לבקש את עזרת הבריות, ולכן אינכם מסוגלים לנחש בכלל את מצבו… רק גבאים בעלי עין חדה יכולים לזהות את הסימנים, להיכנס לתמונה, לחלץ ולהושיע.
רק בעזרתכם האדיבה הם יוכלו לעשות זאת
בימים הקרובים יתמלאו לוחות המודעות בעיר, ויסתובב רכבי כריזה בכל הרחובות, לבקש את מתנת ידינו ולעורר את ליבנו לקיים מצוות מתנות לאביונים כדת. נפתח את ליבנו ונתרום ככל יכולתנו, ולצד זאת, לא נשכח גם את עניי קהילותינו!
מזה ומזה לא נניח את ידינו – ובשכר זה נזכה לשפע גדול משמים, ושמחת הימים הללו תלווה אותנו לכל השנה כולה מתוך שפע ברכה ורווחה, מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה!
