שמעון כהן
בלב דווי ובתחושת הערכה וגעגוע – ליוו תושבי ביתר עילית למנוחות את הרה”ח ר’ דוד נינצינסקי ז”ל, אשר היה מוכר ברחבי הציבור החרדי בתוארו ‘אמן השופרות העולמי’, בזכות מומחיותו בהכנת שופרות, שיופם והתאמתם לכל פה. בין לקוחותיו נמנו גדולי האדמו”רים והרבנים בכל תפוצות ישראל, אשר היו נודדים ממרחקים כדי לזכור בשופר מעשה ידיו.
הרב נינצינסקי ז”ל התגורר סמוך לרחוב בעל התניא, כאשר את הכניסה לביתו קידם שלט מעוצב מעץ עליו נכתב ‘שופר מבית דוד’. שופר ישן היה תלוי בפתח הכניסה למעבדת השופרות שלו. סיפור חייו המרתק של הרב נינצינסקי ז”ל החל בעיר שנחאי שבסין, שם נולד לאחר מלחמת העולם השנייה. בהמשך עקרה משפחתו לברזיל, שם למד לראשונה לתקוע בשופר. לפני למעלה משלושים שנה, לאחר הקמתה של ביתר עילית, הוא החל להתגורר בעירנו, ובה הוא ניהל את מפעל השופרות הקטן והייחודי שלו.
ר’ דוד ז”ל – שהיה מבעלי התקיעה המומחים ביותר בעולם – היה מעבד את השופרות שיוצאים תחת ידיו בעמל רב ובמיומנות מיוחדת, מתוך ידע רחב בחוקי האקוסטיקה והיכולת להפיק מקסימום תקיעות צלולות במינימום מאמץ פיזי. את השיטה המציא בעצמו, והוא המשיך לשפר ולפתח אותה במשך למעלה מ-30 שנה, כאשר גדולי האדמו”רים נוהרים למעבדתו מדי שנה בפרוס חודש אלול.
האדמו”רים שנהרו לסטודיו
בריאיון שהעניק בעבר ל’שערים’, תיאר ר’ דוד ז”ל כיצד הוא מבצע את העבודה בסטודיו קטן בביתו, שם ייצר לו באופן עצמאי כלים ומכשירים המסייעים לו בתהליך העיבוד על פי כל כללי ההלכה המחמירים ביותר. הוא פעל מתוך מחויבות בלתי מתפשרת – להביא כל שופר למצב המקסימלי שלו מבחינת תפוקת הקולות, ולא הניח מידו שופר בטרם הגיע לתוצאה מושלמת בקלות התקיעה ובצלילות הקול. על לקוחותיו נמנים גדולי בעלי התקיעה בארץ. בין לקוחותיו נמנו כ”ק מרנן האדמו”רים מצאנז, סקווירא, נדבורנה, לעלוב, ועוד רבים מגדולי ישראל.
לצד מומחיותו בשיוף השופרות והתאמתם לכל פה – ר’ דוד היה היה אבן שואבת למבקשים לדעת לתקוע בצורה הטובה ביותר ור’ דוד היה מעביר לשומעים טיפים לבעלי תקיעה מתחילים, והיה מלמד על האופן והדרך הקלה ביותר לתקוע. הוא סיפר לנו בעבר, כי בכל חודש אלול הוא תוקע למעלה מ-300 תקיעות ביום, כדי להגיע לראש השנה מוכן ומזומן, ועל מנת שתקיעתו תעלה יפה, ללא כל הפרעות ומסטינים.
“הסיבה לכך היא פשוטה”, סיפר ר’ דוד בעבר ל’שערים’, “אם אדם צריך לעלות על הר והוא מתאמן כל יום במלאכת הטיפוס עם משא של 50 קילוגרם על גבו, ביום המיועד, כשהוא ללא המשא הכבד הוא יעפיל בקלילות במעלה ההר. אם אני מתאמן על 300 קולות – אחר כך 100 קולות נראים משימה הרבה יותר קלה לביצוע”.
“שופר אינו כלי נגינה רגיל”, היה ר’ דוד משנן באוזני תלמידיו, “לכל כלי נגינה יש מספר שנים של לימוד שאדם צריך להקדיש על מנת לרכוש מיומנות, ומעבר לכך צריך רק להתאמן. הלימוד לתקיעת שופר לא נגמר כל החיים מהסיבה הפשוטה – שופר וגאווה לא הולכים ביחד, וכל החיים אדם צריך ללמוד איך לבער מקרבו את הנגע הזה של הגאווה”.
שופר לימות המשיח
את מלאכתו, מלאכת אומן, עשה באמונה ובאהבה, כשהוא מסביר את הסוד הגדול של מצוות השופר – לזעוק אל הקב”ה בקול פשוט, והזעקה הזו עולה עד כיסא הכבוד ופועלת עבור עם ישראל שנה טובה ומתוקה.
מכל השופרות שעברו תחת ידיו נקשר ר’ דוד לשופר אחד שמבחינתו הוא יחיד ומיוחד וממנו הוא סרב להיפרד. למרבה הפלא, מאחורי השופר הזה לא עמד שום סיפור מיוחד, אלא סתם שופר שר’ דוד אהב במיוחד, והתקיעה בו הייתה צלולה באופן יוצא דופן.
שמעו של השופר המיוחד הזה הגיע למרחוק, אולם למרות הצעות נדיבות מאד שקיבל ר’ דוד – מעולם לא הסכים למכור אותו. “יהודי עשיר מהרצליה שהציע לי סכום עתק עבורו שאל אותי: ‘למה?! הרי בסכום שאני מציע לך אתה יכול לקנות כמה וכמה שופרות מעולים’. אמרתי לו שברגע שבן אדם מבין מה זה שופר הוא הופך להיות חלק מהנשמה שלו והקול שמופק מהשופר זה קול נשמתו. “השופר הזה ליווה אותי בכל כך הרבה מקומות עד שהוא חלק מהנשמה שלי ואני לא יכול להיפרד ממנו”.
בראש השנה לאילנות הלך לעולמו היהודי שכל חייו חי סביב ראש השנה, ורבי דוד ז”ל נטמן בהר המנוחות, כאשר מלוויו ומוקירי זכרו הרבים בכל העולם מייחלים כי נזכה כבר ל’תקע בשופר גדול לחירותנו’ (ואולי יהיה זה ר’ דוד שיזכה להכין את השופר למשיח צדקנו…)
