תורה הקדושה התחנני בבקשה | כששישים ריבוא זעקו בשערי ירושלים: “זאת התורה לא תהא מוחלפת!”
יעקב מרגליות
ירושלים, פלטרין שלך מלך, ראתה מחזות רבים. היא ראתה חומות נבנות ונופלות, מלכים וצבאות, עליות לרגל ושמחות. אך מחזה כפי שנראה השבוע בכניסה לבירתו הנצחית של עם ישראל – מחזה של ‘שישים ריבוא’ איש, כ-600,000 יהודים עומדים כאיש אחד בלב אחד – הוא מחזה שייחרט בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל. מחזה שאילו היה מתרחש בימי הנביאים, בוודאי היה מוקדש לו פרק בתנ”ך.
זו לא הייתה רק תפילה; זו הייתה עצרת תפילה וזעקה אדירה על עתידו של עולם התורה, מחאה נוקבת ותפילה קורעת לבבות למען בני הישיבות ואברכי הכוללים, שימשיכו לשבת באוהלה של תורה ללא מפריע ונגד כל גזירה של מעצר לומדי תורה; וזעקה עוצמתית נגד המגמה לפגוע בליגיון לומדי התורה בעם ישראל.
האווירה הייתה טעונה בקדושה ובכאב עוד משעות הצהריים המוקדמות. נהרות אדם בלתי נגמרים כ”י זרמו מכל קצוות הארץ. לא היה מדובר רק בהגעה נקודתית. ישיבות רבות העתיקו את סדרי הלימוד שלהן לירושלים, והחלו את יומם בלימוד התורה הקדושה בבתי מדרש ברחבי העיר כבר משעות הבוקר, כהכנה רוחנית למעמד האדיר וכביטוי לכך שעולם התורה חזק ואיתן.
‘קדוש, קדוש, קדוש’
ואז, סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים, זה החל. מעמד התפילה האדיר, לב ליבה של העצרת, התחיל בתפילת מנחה. היה זה, ללא ספק, מניין ה’מנחה’ הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. הקהל העצום הזה נמתח על פני שטח בלתי נתפס. קשה לתפוס את הגודל: המניין העצום החל באזור צומת בריינדיס (בר-אילן) והגיע עד למרגלות גשר המיתרים. מדובר ברצועה אנושית שאורכה עולה על שני קילומטרים וחצי, המכסה שטח עירוני של מאות אלפי מטרים רבועים, וכולה מקשה אחת של תפילה.
שיאו של המעמד, הרגע שבו נדמה היה כי השמיים והארץ נשקו זה לזה, היה ברגעי ה’קדושה’. כאשר קולו של החזן בקע ממערכות הכריזה האדירות והכריז “נקדש את שמך בעולם”, נדמה היה שהזמן עצר מלכת. 600,000 איש, כאיש אחד בלב אחד, עצרו באחת, הצמידו רגליים בדממה רועמת, וזעקו בקול גדול: “קדוש, קדוש, קדוש, ואז בשאגה, ד’ צבא – (קו)ות, מלא כל הארץ כבודו”.
היה זה רגע שמימי. אי אפשר לתאר במילים את העוצמה של מאות אלפים הממלמלים יחד “לעומתם משבחים ואומרים”. הרחובות הראשיים של בירת ישראל, שרק שעה קודם לכן היו סואנים בצפירות מכוניות, הפכו להיכל תפילה עצום, וההד האדיר שנשמע בין הרי ירושלים היה כקול רעם אדיר. כפי שאמר אחד המשתתפים הקשישים, שזכר עוד את המעמדות הקודמים: “לא הייתה התייצבות שכזו”.
אכן, ההיסטוריה זוכרת מעמדות תפילה גדולים. רבים זכרו את העצרת הגדולה לפני כ-15 שנה, ובוודאי את המעמד ההיסטורי של שנת תשנ”ט, אז נערכה ‘עצרת החצי מיליון’ נגד מזימות בג”צ. אך כפי שציינו המארגנים, המספרים מדברים בעד עצמם: “בכל פעם מתווסף עוד מאה אלף של משתתפים”. עולם התורה גדל, והעמידה על משמרתו מתחזקת, והזעקה למענו גדלה בהתאם.
לאחר תפילת שמונה עשרה, הגיע החלק שלשמו התכנסו כולם – זעקת הרבים. הקהל העצום שאג יחד את פסוק “שמע ישראל”, הכרזת האמונה האולטימטיבית, ולאחריה פרץ בזעקה אדירה של “שלוש עשרה מידות של רחמים”. שוב ושוב קרא הקהל “ד ד’ ק-ל רחום וחנון”, בתחנונים ובבכי, קורעים את שערי השמיים לבטל את רוע הגזירה. “כולם יחד,” לחש לי אברך צעיר, “זה בוודאי מעורר רחמי שמים. כזו תפילת רבים, ובפרט שהיא כולה טהורה וזכה למען אלו שמקדישים את חייהם לתורה – אין סיכוי שהיא תחזור ריקם”.
לוגיסטיקה למופת
אי אפשר לסיים כתבה זו מבלי לציין את הארגון הלוגיסטי המופתי. לנהל אירוע בסדר גודל כזה, עם מאות אלפי משתתפים המגיעים מכל רחבי הארץ, הוא אתגר כמעט בלתי אפשרי. מגיעה תודה מיוחדת לחברת ‘קווים’ ולשאר חברות התחבורה, שניהלו את מערך ההסעות האדיר ביד רמה, בדייקנות ובסדר מופתי, ואפשרו למאות אלפי המתפללים להגיע ולשוב לביתם בבטחה ובנוחות.
העצרת הסתיימה. הקהל העצום התפזר בשקט ובסדר, אך זעקתם של שישים ריבוא נותרה תלויה באוויר. זכות גדול שכזה, של תפילת רבים כה גדולה למען החזקת לומדי התורה, בודאי יפעלו את פעולתם. כוח התורה והתפילה יבטלו את כל הגזירות. תפילה זו בוודאי תגרום לשפע של ישועות ורחמים לכלל ישראל, ובקרוב נזכה ונראה בביאת משיח צדקנו, אמן.
