החסיד שהשראתו מאירה למאות אברכים בעירנו: אחרי מיטתו של הגה”ח רבי ישראל חיים דויטש זצ”ל
שמעון כהן
אבל יחיד עשי לך קהילת כולל חצות ומוסדותיה: מנופהּ של חסידות ברסלב וירושלים עיר הקודש נעקרה דמותו ההדורה של הגה”ח הרב ישראל חיים דויטש זצ”ל, נשיא מוסדות ‘כולל חצות’ ואביו של ראש הכולל והמוסדות הגה”ח רבי יהושע מאיר דויטש שליט”א.
המנוח זצ”ל נולד ביום ה’ בטבת תש”ה (1945) לאביו, רבי יעקב מנחם מנדל דויטש זצ”ל, מגיד מישרים נודע שזכה להיחשב מתלמידיו הבולטים של מרן החזון איש זצוק”ל. הוא חיבר ספרים חשובים כמו ‘חמדה גנוזה’ ו’עסק התורה’, שעדיין נלמדים היום בישיבות רבות.
אביו עלה בצעירותו לארץ באותה אניה עם החזון איש עצמו. מאותו רגע נוצר קשר חזק בין השניים – קשר שהשפיע על כל המשפחה לדורותיה. גם מצד אמו, מרת קריינדל גיטל ע”ה, ירש המנוח יוחסין מפוארים. היא הייתה מצאצאי צדיקים גדולים – הבאר מים חיים והרה”ק רבי פנחס מקוריץ זי”ע. כך גדל הילד בבית שבו התורה והקדושה היו חלק טבעי מהחיים היומיומיים.
מסלבודקא לברסלב
בבחרותו למד בישיבת סלבודקא המפורסמת בבני ברק. שם הוא מהר להתבלט כעילוי מיוחד – לא רק בזכות כישרונותיו, אלא בעיקר בגלל היותו מתמיד עצום שלא ידע מנוחה מלימוד התורה. חבריו לישיבה זוכרים אותו כבחור שלומד יומם ולילה.
אולם נקודת המפנה האמיתית בחייו הרוחניים אירעה כאשר זכה להתקרב לחסידי ברסלב. הוא החל להשתתף בשיעורים של הגה”ח רבי נתן צבי קעניג זצ”ל, ראש כולל ברסלב בבני ברק. מהשיעורים הללו נוצר קשר עמוק יותר – עם הגאון הצדיק רבי גדליהו אהרון קעניג זצ”ל. זה היה המפגש שקבע את דרכו הרוחנית של המנוח לכל ימי חייו. הוא החל לשתות מן המעיינות הנובעים מבאר המים החיים של ספרי הרה”ק רבי נחמן מברסלב זי”ע ותלמידיו.
כשהגיע הזמן לבניית בית בישראל, זכה נשא את זוגתו הרבנית, בת הרב מרדכי יונה זצ”ל, מנקיי הדעת הידועים בירושלים ומחבר ספרים חשובים כמו ‘כנפי יונה’ ו’מצוות התורה’. הרבנית שתחי’ עמדה לימינו של בעלה במסירות נפש אמיתית כל ימי חייו.
לאחר נישואיהם התיישבו בבני ברק, והמנוח הפך לאחד מארבעת האברכים הראשונים שהקימו עם רבם, רבי נתן צבי קעניג, את כולל ברסלב החדש. הכולל התחיל בדירה קטנה ברחוב אור החיים, והגרעין הזה הצמיח מפעל תורני וחסידי גדול שמשפיע על חסידי ברסלב עד היום.
ריקוד עם המצות
כבר כשנה אחרי נישואיו, כשהיה אברך צעיר, הוא חיבר את ספרו הראשון ‘קול שמחה’ – ספר שעסק במעלת השמחה בעבודת השם. לאורך השנים המשיך לכתוב ולחבר ספרים נוספים, כמו ‘קדושת השבת’ ו’אור הפסח’, וכן ‘עטרת אבות’ על פרקי אבות. מיוחד במינו הוא הספר ‘שבת מלכתא’, שבו הרחיב ופירש את ספרו הקדוש של הרב מטשעהרין ‘יקרא דשבתא’.
ספריו התאפיינו בשפה בהירה ונעימה, בבהירות מיוחדת שהפכה רעיונות עמוקים לנגישים לכל קורא. הם התקבלו בברכה לא רק בקרב חסידי ברסלב, אלא בכל העולם החסידי.
שמחת המצוות שלו הייתה לשם דבר. כך למשל מסופר, כי כאשר חזר הביתה עם המצות בערב פסח, הוא היה פוצח בריקוד של ממש מרוב שמחה של מצווה. לפני כל מצווה הוא היה מתפלל בקול ובהתרגשות: “רבונו של עולם, הטעימני טעם לולב ואתרוג”, או “הטעימני טעם פסח”, “הטעימני טעם סוכה”. ילדיו שלו זוכרים שכאשר קנה ספר חדש לבית, הוא רקד עמו בשמחה כזו כאילו זה ספר תורה חדש שהגיע לבית הכנסת.
באור קדושת השבת
המנוח בער באור קדושת השבת. כבר מערב שבת, עם הדלקת הנרות, הוא החל לרקוד. הוא עמד מול הנרות כעשר דקות שלמות, רוקד בניגון מיוחד שהלחין על המילים ‘נרות השבת’. הקידוש שלו היה חוויה שלא תישכח. הקידוש נאמר בקולות ובברקים, מתוך דביקות והתלהבות שהיו מדבקים את כל הנוכחים. לאחר הסעודה הוא היה לומד את כל משניות שבת, ואז נשאר ער כל הלילה. הוא שר עוד ניגוני שבת בדביקות ולמד תורה בהתמדה עד זמן תפילת שחרית כוותיקין.
אחד הקשרים הרוחניים החזקים ביותר של רבי ישראל חיים היה לתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי במירון. הוא נסע למירון בכל הזדמנות שנקרתה לפניו. בבית, מדי ליל שבת קודש, הוא היה משורר בהתרגשות את הפיוט “בר יוחאי”. הקשר למירון הגיע לביטוי מיוחד בשנת תשל”ד, כאשר הוא החליט לערוך ברית לבנו במירון ממש ביום ראש השנה. הוא קרא לבן בשם “שמעון יום טוב” – שם שביטא את החיבור למקום ולזמן.
אומן – הכיסופין הגדולים
במשך שנים רבות התגעגע לזכות לנסוע לקברו של רבי נחמן מברסלב באומן, אבל הנסיבות לא אפשרו זאת. כשבשנת תשנ”ו סוף סוף הזדמן לו לנסוע, זו הייתה חוויה שזעזעה אותו עד עמקי נשמתו.
כאשר בנו, ראש הכולל רבי יהושע מאיר דויטש הביא לו את כרטיס הטיסה לנסיעה הראשונה, בעודו לומד בבית המדרש, הוא אחז בכרטיס ברעדה ופתח מיד בברכת “שהחיינו” בשם ומלכות. הוא בכה מרוב התרגשות – זו הייתה שאיפה של שנים רבות שסוף סוף מתממשת.
מאותה שנה הוא נסע לאומן כל ראש השנה במסירות נפש. הנסיעה לא הייתה קלה – מסע של עשרות שעות, תנאים קשים, אבל עבורו זו הייתה הזכות הגדולה ביותר שיכול לקבל. בנו מספר שכאשר הגיע לאומן באחת בלילה לאחר טלטולי דרך נוראים, כשראה את הציון מכיכר פושקינא, סירב ללכת לנוח עד שיזכה לגשת לציון הקדוש של הצדיק, שם היה אומר את התיקון הכללי בהשתפכות נפש ובדמעות שליש במשך שלוש שעות תמימות.
כולל חצות: שותפות של אב ובן
אחד הפרקים המרגשים בחייו של המנוח היה השותפות שלו עם בנו בהקמת ‘כולל חצות’. לפני 24 שנה, כאשר הרב דויטש החליט כולל לאברכים מובחרים שילמדו תורה החל מחצות הלילה, הוא מצא באביו תמיכה מלאה ונלהבת. המנוח עמד עמד לימין בנו בכל שלב – מהתכנון הראשוני, דרך איסוף התרומות, ועד לבניית בית המדרש הגדול והמפואר. הוא בא תכופות להתפלל בכולל שבעירנו ולהעביר שיעורים, והיה זוכה לראות איך בנו זוכה להרחיב את גבולי הקדושה. בכל מעמד קודש של כולל חצות הוא היה משתתף ומפאר את המעמד בשמחת מצווה גלויה.
בשנים האחרונות לחייו ידע המנוח חולי ומכאובים, אבל המחלה לא שברה את רוחו ולא גרמה לו לוותר על אף אחת מהנהגות הקודש. המשיך להגיע לבית הכנסת, המשיך ללמוד תורה, ואף במחלתו הקפיד על גינוני הקדושה, ואף לא שתה כלל לפני התפילה. בגלל חולשתו היה צריך להביא לו מים מיד לאחר תפילת שמונה עשרה, אבל לא הצליחו לשכנעו לשתות קודם התפילה. עבורו הציווי של הרבי היה קדוש מכל שיקול של נוחות אישית.
פטירה מתוך הודיה
גם בשנה האחרונה, למרות חולשתו הגדולה, לא ויתר על הנסיעה לאומן לראש השנה. זה היה מסע קשה של 36 שעות. באומן הצליח להגיע לציון ולומר את התיקון הכללי בפעם האחרונה – בשלוש שעות של התבודדות עמוקה עם רבו.
ביום א’ כ”ו בסיוון, כמנהגו כל ימי חייו, בעודו מחזיק בסידור כדי לומר ‘מודה אני’, שבק חיים לכל חי בעוד שפתיו מרחשות הודיה לבורא עולם “שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה” – בפעם האחרונה.
זכה להותיר אחריו את רעייתו הרבנית, ובנים וחתנים ההולכים בדרך השם בדרכה של חסידות ברסלב: רבי נחמן, רבי שמעון יום טוב, ורבי יהושע מאיר – רב וראש מוסדות כולל חצות בעירנו.
הלוויתו יצאה מכולל ברסלב ברחוב אלשיך בבני ברק, והוא נטמן בבית החיים לצד הוריו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
