מאמר מערכת
נגמרו הסלוגנים והג’ינגלים, והתעלמות מהמצב הזועק אינה באה בחשבון. אלפיים וחמישים ושמונה ילדים בביתר זועקים לעברנו. הגיע הזמן להתעורר!
מערכת ‘שערים’
ויהי אחרי הפורים. אריזות משלוחי המנות המפורקות למחצה עדיין נחות בחלל המטבח, הצלופנים והקופסאות הצבעוניות מתגוללים על השיש. השמחה והרעש של ימי הפורים מפנים את מקומם לטובת ההתארגנות המאומצת לקראת חג הפסח המתקרב. תחושת החירות באוויר, ועמה האחריות הכבדה להכין את הבית כהלכה לקיום “בל יראה ובל ימצא”.
ויחד עם הניקיונות וההכנות לפסח, ויחד עם הלב ההומה בהתכוננות ל”והגדת לבנך ביום ההוא” – הלב מחסיר פעימה.
הנה, זה כבר כאן. פסח מתקרב. עוד מעט קט יבואו ימי החג הקדושים, ולפניהם ימי ההכנה המרובים, ולאחריהם ספירת העומר. הזמן מעורר. מבט חטוף בלוח השנה לא מותיר מקום לתהיות: כל מה שאנו זוכרים על שֶׂגֶב הימים הללו – ה’חירות וגאולה’ מכאן, וחובת ניקיון הבית וההכנות הרבות מכאן. הכל אוחזים בשני קצוות המקל של ‘והגדת לבנך’; יש מי שמקדים את הניקיונות ויש מי שמדגיש את קניית המצרכים.
אבל הכל זוכרים בשווה: אין אלו ימים רגילים, ככל ימות השנה; אלו ימים מיוחדים במינם. ימים שבהם אנו צריכים להיראות אחרת.
@@@
ולצד כל החשבונות האישיים שבנפשו של כל אחד – יש את חשבון הנפש הכללי. הציבורי. העירוני. חשבון שעל כולנו – כל תושבי ביתר – מוטל לְחַשֵׂב.
חז”ל הקדושים אומרים לנו במסכת בבא בתרא (עח:): “מאי דכתיב ‘על כן יאמרו המושלים בואו חשבון’? אלו המושלים ביצרם [שאומרים] בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה”.
ובכן, בואו ונחשב חשבונה של ביתר.
חשבון, שאיש מתושבי העיר אינו יכול לפטור את עצמו מלהגישו.
אנחנו, כתושבים בין תושבים, רק מרשים לעצמנו – לאחר התייעצות עם רבותינו רבני העיר – לעורר על כך בתור ‘דאגה בלב איש ישיחנה’. והאם יש מי שראויים יותר להשיח בפניהם את הלב יותר מאשר ידידינו תושבי העיר?!
@@@
כלפי מה הדברים אמורים?
הנה נתון קשה ומזוויע, שפרסומו אולי יגרום לכם לישון קצת פחות טוב בלילה – אבל אין מנוס מלהציף אותו:
הנה הנתון: ל-2,058 ילדים בביתר אין מה לאכול.הנה הנתון במילים: אלפיים וחמישים ושמונה ילדים! שאין! להם! מה! לאכול!
קחו לכם דקה לעכל את הנתון הזה.
תחשבו על ילד רעב, שפותח את המקרר בערב, והוא ריק. יש בו חצי תפוח מעופש, בקבוק מים שאמא מילאה מהברז, ופתיתים מעלי עובש שמישהו הביא בשבוע שעבר מהשאריות של ההזנה במעונות. כן, יש משפחות שהמזון היומי שלהם מבוסס על השאריות הללו.
וזהו.
והבטן מקרקרת. והלב מרוקן. ואבא שמתרוצץ בניסיון להשיג טרף לבני ביתו, כבר כמעט מרים ידיים. ולאמא אין מה לעשות חוץ מלהתפלל שהמצב יהיה טוב יותר.
עכשיו תכפילו את הנתון הזה בעוד ילד, ועוד אחד, ועוד אחד. ותגיעו למאה ילדים, ומשם תעלו לחמש מאות, ולאלף, ולאלף חמש מאות, ולאלפיים. ואז תוסיפו עוד חמישים ילדים, ואל תשכחו את השמונה הנוספים, כי כל ילד הוא עולם ומלואו.
אלפיים. חמישים. ושמונה ילדים.
זהו לא נתון שמישהו המציא. זהו נתון מאומת שאנחנו במערכת ‘שערים’ אספנו בשיתוף עם גורמי הרווחה ועסקני הצדקה בעיר.
ואנחנו, רוב התושבים שמסודרים פחות או יותר, שבחג פורים שהסתיים זה עתה הרשינו לעצמנו לוקסוס של משלוחי מנות מושקעים וסעודות חג מפוארות, שהוצאנו על תחפושות ומשלוחים לגיסים ולדודים, שמפרגנים לעצמנו מצרכי פסח מהודרים לחג המתקרב, כל אחד לפי מצבו הכלכלי – יכולים לחשוב על המצב הזה, של משפחות שאלמלא פעילויות החסד של שלוש הסיעות בעיר, גם בפורים לא היה להם. רק מרור.
האם אנחנו יכולים להמשיך בשקט? לראות את ערימות המצרכים במכירות המוקדמות של פסח ולומר ‘שלום עלי נפשי’? האם להסתפק בניקיון יסודי של החמץ ולהרגיש שאנחנו מסודרים עם הפסח שלנו?
סליחה שאנחנו מטיחים זאת בפנים – אבל זה מוטל לפתחנו. לפתחו של כל אחד ואחד מאיתנו!
עלינו מוטלת האחריות.
@@@
מדוע זה מוטל לפתחנו?
משום שאי אפשר לבוא בטענות לעסקני העיר על הימצאותן של כל כך הרבה משפחות ללא אוכל מינימלי לפסח – כאשר רוב תושבי העיר אינם תורמים על בסיס קבוע לקופת הצדק בעיר.
משום שאי אפשר להלין על הפרנסים כאשר מערכת היחסים בין תושבי העיר לענייה אינם מוסדרים כפי שהתורה מחייבת, כפי שחז”ל מלמדים, כפי שחובת קמחא דפסחא מלמדת אותנו – “וכל דצריך ייתי ויפסח”, “כל דכפין ייתי וייכול” – אלו אינן רק אמירות לליל הסדר, אלא הוראות מעשיות, ועוד ועוד פסוקים ומאמרי חז”ל שבהם אנו נדרשים להתנער מהאדישות כאשר אנו יודעים שמעבר לדלת של השכנים שוררת מצוקת חסר ומזדעקת חרפת רעב.
משום שכל תושב ותושב מחויב לתת את כספי הצדקה שלו לעניי העיר, וכל עוד שזה לא קורה בשלמות – אז האחריות היא על כולנו, כספינה עירונית שהכל ערבים בזה זה לזה.
משום שזו האחריות שלנו, של כל אחד ואחד מאיתנו. בלי קשר למחויבות שלנו לקהילה ולחסידות שאליהן אנו משתייכים, ואשר להן אנו תורמים בקביעות וטוב שכך. אבל אנחנו לא רק ‘חברי קהילה’. חז”ל הגדירו לנו סדרי עדיפויות של ‘עניי עירך’, ואין הדברים סותרים, ובטח שלא יכולים לבוא האחד על חשבון רעהו.
משום שתושב ביתר לא יכול להרשות קיום של מצב בו ישנן מאות משפחות ואלפי ואלפי ילדים שפשוט כמשמעו אין להם אוכל לפסח – ולהמשיך בשגרה.
ומשום שבזמן שכל משפחה שאיננה מדורגת בתחתית המצב הכלכלי יודעת לארגן לעצמה סעודות מכובדות לחג, עם בשר ודגים וכל מטעמים – גם אם בימות השנה אב המשפחה מגלגל חובות מנישואי הילדים – ובזמן הזה ישנן מדי הרבה משפחות שפשוט לא יודעות מאיפה ישלמו את המצות לפסח.
כן, אנחנו רואים משפחות שנודדות באוטובוסים מגבעה לגבעה בביתר כדי לקחת חבילת מצות פשוטה שארגון חסד חשוב מחלק בעיר. חבילת מצות פשוטה ששווין עומד על שלושים שקלים.
אז תגידו אתם, המצב הזה לא מוטל לפתחנו? האם יש מי שיכול לומר ‘שלום עלי נפשי’ בידיעה שבמאמץ לא גדול של הוראת קבע רצינית ניתן לשפר את המצב ולדאוג לצמצם ואף לְאיֵין את המספר הזה של 2,058 ילדים רעבים בביתר???
@@@
נכון, לכל אחד קשה. כל אחד נמצא במצב פיננסי מאתגר. הריביות עולות, והתשלום החודשי של המשכנתא זינק באלפי שקלים, והמחיה מאמירה, ורק ההכנסות משום מה לא עולות.
זאת המציאות כאן בארצנו.
כידוע, ביתר עילית איננה נמצאת במדרג הכלכלי הגבוה בארץ ישראל. רבים מאוד מהתושבים זוכים להקדיש את חייהם ואת כל סדר יומם ללימוד תורה מתוך הדחק, וגם מקרב אלו שעושים לפרנסתם – רבים משתכרים משכורות ממוצעות של שכר מינימום, תוך כדי שמגדלים בחסדי השם משפחות ברוכות ילדים, והצרכים רבים, וההוצאות רבות.
אבל תודה להקב”ה, רובנו מצליחים להישאר עם הראש מעל המים. מסתדרים, דוחפים את העגלה, מייצרים הכנסות מפה ומשם, לוקחים הלוואות בפריסה נוחה. החשבון שלנו הוא חלק, כך שהבנק מאמין לנו. מסתדרים איכשהו.
אבל יש את מי שגם לזה לא מסוגלים. ואת סעודת ליל הסדר שלהם הם עדיין לא יודעים כיצד יעשו.
בליל הסדר, כשאנחנו מקיימים עם הילדים “והגדת לבנך” – כדאי שנחשוב טוב על אלה ששולחן ליל הסדר שלהם מלווה בהרגשת חסר מדכאת. האם אנחנו עושים די למען משפחות בעיר שלנו שבבית שלהן אומרים את המילים האלה על שולחן דל וריק, שחוץ ממרור וכרפס פשוט אין בהם מה לאכול?
האחריות הקולקטיבית שלנו אינה יכולה לאפשר מציאות שכזו.
אם בשכנוע חברים וידידים לחתום הוראת קבע חודשית, ואם בהגדלה רצינית ומשמעותית של הסכום שאנחנו נותנים בהוראת קבע. על כל אחד ואחד מתושבי העיר מוטלת החובה לעשות ה-כ-ל שלא תהיה כאן מציאות של מאות משפחות עניות.
שלא יהיה ילד רעב.
כל אחד ואחד מאיתנו צריך לשכנע את חבריו וידידיו לפעול למען הביטחון התזונתי של הילדים בקרבתו, ולחזק את ידי העסקנים שפועלים לשם כך.
הם קורסים, העסקנים האלה.
כבר לא נעים להם לבקש.
הם כבר ניסו כל גימיק אפשרי. מהסיני עם העיניים המלוכסנות, דרך הגרלות, מבצעים ומעמדים.
וכבר לא נשארו להם סלוגנים חדשים שיעוררו את הלב המתאבן שלנו.
וחוץ מלהסתובב ברחובות עם הג’ינגל הפופולארי של “אחת שמונה מאות, שתיים שתיים, שתיים שתיים, ארבע ארבע” לא נשארו להם עוד הרבה רעיונות.
עכשיו זה מוטל לפתחנו. עכשיו זה עלינו.
רק אנחנו יכולים – בהתעוררות מלמטה – לנסוך כוח ועיזוז בעסקנים היקרים, למלא את הקופה באופן חסר תקדים, כדי שהיא תמלא את בתיהם של הילדים העניים באופן מכובד ונאות.
זאת העיר שלנו. שלי. שלך. שלנו. כולנו מחוייבים לענייה.
@@@
עכשיו מתקרב חג הפסח הבעל”ט, ועניי עירנו משוועים לעזרה.
הם צועקים במר נפשם! עזרו לנו! אל תתעלמו ממצוקתנו! אל תאפשרו מצב שבו הקופה נאלצת לומר לנו – ‘עם מה שיש בקופה, זה מה שניתן לעזור ולא יותר’.
בעוד זמן קט יפנו אליכם גבאי ‘קופת ביתר’ המעטירה העושה גדולות ונצורות, יבקשו מכם תמיכה למען הקרובים ביותר אליכם – שכניכם, מכריכם, אחיכם ובני קהילתכם.
תושבי ביתר עילית חדורים באמונה טהורה, ויודעים בבירור שמצוות צדקה קודמת לכל, ועבורה שווה להתאמץ כפי היכולת ואף למעלה מהיכולת, בבחינת ‘עשר בשביל שתתעשר’, ומצוות קמחא דפסחא יתירה היא ממצוות צדקה רגילה, וכידוע מאמר הכתוב (מלאכי ג’) “הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר… וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי… וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת… אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי”.
ובמילותיהם הבהירות של חז”ל הקדושים: “עניי עירך קודמים”.
@@@
עניי העיר קוראים לנו. עיניהם נשואות להתעוררות שלנו. ליבם מייחל לפתיחת הלב שלנו.
הלוואי שנשמע את הזעקה הזאת, וכפי שאנו לא נישאר אדישים לזעקה שנזעקת בסביבתנו – כך בשמים לא יישארו אדישים לתחינת “השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין, לשנה הבאה בני חורין” שנזעק בליל הסדר, והקב”ה יושיע את עמו ואת נחלתו, ויוציאנו מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, מאפלה לאור גדול.
וכל הנותן – בעין יפה הוא נותן!
