כתב ‘שערים’
כבוד ראש הישיבה, מה הביא אתכם לייסד ישיבה בביתר עילית, ישיבה שקנתה לה שם כאחת הישיבות המצליחות בעולם הישיבות?
“מלכתחילה חשבתי לפתוח ישיבה בירושלים, אך נקראתי דווקא לביתר עילית. המצב בעיר היה אז שישיבות רבות לא החזיקו מעמד לאורך זמן, ולכן ההורים לא נתנו בהן את מלוא אמונם. בחורים רבים העדיפו ללמוד בישיבות בירושלים, מה שהשפיע על רמתם הרוחנית, וכתוצאה מכך נוצר מחסור בבחורים מצוינים ואיכותיים שלומדים בעיר”.
“באותה עת פנו למו”ר אבי מרן ראש הישיבה זצוק”ל (מרן הגאון הגדול רבי שלום כהן), וביקשו את ברכתו שאפתח את הישיבה בביתר. הוא נתן את ברכתו, במיוחד לאור העובדה שכבר היה לו תלמוד תורה בעיר תחת הנהגתו. זאת למרות דעתו הידועה שבחור בישיבה קטנה צריך את חמימות הבית בכל יום.
“קיבלתי על עצמי את האתגר, לפתוח כאן ישיבה שתרכז אליה את טובי הבחורים. וברוך השם זכינו, וקמה ישיבה שבה בחורים עולים ומתעלים ומגיעים להישגים מצוינים”.
בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי משמעותי: בעבר היה נהוג לחפש ישיבות ברחבי הארץ, ובפרט בירושלים, עבור בחורים מביתר. כיצד הצלחתם לשנות תפיסה זו? הרי יש הורים שילדיהם הגדולים למדו בישיבות בירושלים, ומבחינתם – שם מקום התורה.
“ההוכחה הטובה ביותר היא המציאות בשטח: ההורים רואים את הבחורים שלנו פזורים ברחבי העיר ובבתי הכנסת, שוקדים על תלמודם בהתמדה. בפרט בתקופת הרישום לישיבות גדולות, כשבחורינו מתקבלים לישיבות מהשורה הראשונה – זוהי העדות הטובה ביותר להורים. רמת הלימוד אצלנו אינה נופלת מכל ישיבה אחרת בירושלים. ברוך השם, ‘נזר התלמוד’ עומדת בראש הפירמידה בכל ישיבה, וההצלחות מדברות בעד עצמן.
דרך החינוך המיוחדת
בסיורינו בעולם הישיבות, אנו רואים את בני הישיבות הקדושות, את ריבוי הכמות והאיכות. אך כאן בישיבה מורגש משהו מיוחד: בבנייה, בצביון, בהליכותיהם של בני הישיבה. האם זו תוצאה של התמדה ושקידה בלבד, או שמא יש כאן משהו נוסף?
“האמת היא שבשנים הראשונות המצב לא היה מיוצב כפי שהוא היום. עם השנים למדנו להכיר את סגנון הבחורים והבתים מהם הם מגיעים. בביסוס צורת ישיבה יש דרכים רבות: יש ישיבות סגורות מדי, לוחצות מדי או פתוחות מדי. יש השונות ברמת הלימוד – גבוהה או נמוכה, וכן בגישה ליראת שמים – יש העומדות על כל נקודה בקיצוניות לכאן או לכאן.
“דרך האמצע שמצאנו היא לתת לבחורים מרחב מסוים, תוך עמידה על העקרונות אך בלי להלחיץ. כך, כשהם מגיעים לישיבות גדולות, הם אינם ‘מתפרקים’ או מתפרצים. אנו מעניקים להם את האיזון הנכון בין פתיחות לגבולות, לצד רמה גבוהה של לימוד. אנו מחנכים ליראת שמים של בן תורה – אם בלבוש, אם בתספורת – אך הכל נעשה בחן ובנועם. הבחור מפנים שכך נראית ישיבה אמיתית, וממשיך בדרך זו הלאה לישיבה גדולה. כך הם קונים את שמם כבני עלייה, מגיעים להישגים מרשימים בלימוד מסכתות ובעיון, ומתמודדים בהצלחה עם רמת הלימוד הגבוהה בכל ישיבה מצוינת”.
הכנה מיטבית לישיבה גדולה
נראה שראש הישיבה למד מניסיונו בישיבה גדולה כיצד להכין את הבחורים בצורה הטובה ביותר.
“אכן, מניסיוני הקודם כר”מ בישיבה גדולה ובקבלת בחורים, ראיתי את החסרונות של בחור שאינו מגיע בנוי כראוי. אמנם בישיבה קטנה הוא שמע שיעורי עיון טובים, ישב ולמד ודיבר בלימוד, אבל כשהגיע לבקיאות – לא היה מוכן. הוא לא ידע להכין דף גמרא והתקשה להתמודד עם המושגים החדשים: ארבעה דפים בשבוע, סדר שני וסדר שלישי.
“מתוך ניסיון של שנים בהוראת עיון ובקיאות, הבנתי שהבקיאות מלמדת את הבחור לקרוא גמרא, רש”י ותוספות מבפנים, מילה במילה, בלי לדלג על שורה. הוא לומד להבין מהי ההווא אמינא ומהו התירוץ, ולהבין את הדברים היטב בתוך הגמרא. הבחורים מודים לנו על כך – הן בעיון הן בבקיאות. הם מגיעים לישיבות גדולות ומצליחים “לשוט” בגמרא בכל מקום, בנויים היטב מכל הבחינות ותופסים מקום מרכזי בבית המדרש.
“זה מה שמאפשר להם לעלות ולא לרדת. בדרך כלל, בחורים שמגיעים לישיבה גדולה באלול מתחילים בהתלהבות, אך אחרי שבועיים נרגעים ומאבדים את החשק. לעומתם, בחור שזוכה למעמד חשוב וטוב נשאר תמיד בסולם העלייה, והלחץ החברתי גורם לו להישאר למעלה”.
חינוך הדור החדש
כיום מרגישים שבחורים בדור הזה צריכים יחס אחר. האם צריך לחשב מסלול מחדש? אולי להפחית משעות הלימוד כדי ליצור חיבור ורצון עמוק יותר?
“המציאות מוכיחה שמה שמחבר בחור לישיבה וללימוד הוא החיבור ללימוד עצמו. מורי ואבי ראש הישיבה זצוק”ל היה תמיד אומר לי: ‘בכללות, התלמידים אוהבים את הלימודים – יש שאוהבים יותר ויש שפחות. אבל אתם, המלמדים, צריכים תמיד להאהיב עליהם את הלימוד, לעשות אותו מעניין ולשתף אותם’.
“הדבר ניכר בשטח: לפעמים אתה נכנס לשיעור ומרצה, ומי שיכול להקשיב – מקשיב, ומי שלא – לא. אבל כשאתה מכניס אותם לעניינים, שואל ‘מה דעתכם על דין כזה?’ – מאותו רגע זה מעניין אותם. הם רוצים לשמוע, לדעת, שואלים שאלות. זה קורה כשהבחור מרגיש שותף, ואז הוא מתחבר ללימוד.
“והדבר בדוק: מי שמתחבר ללימוד לא יכול לעזוב אותו. גם מי שנאלץ לעזוב לזמן מה – חוזר, כי הוא מרגיש בזה את שורש ההנאה שלו. לא רק שכר בעולם הבא, אלא כבר בעולם הזה יש הנאה וסיפוק גדול. כששכר עולם הבא נראה רחוק ויש מי שמבטיח “תשלום במזומן” – הבחירה קשה. אבל כשמרגישים את העולם הזה בתוך הלימוד – זה גובר על הכל.
“נכון שיש ניסיונות: בבין הזמנים, בסופי שבוע, במפגשים עם חברים מישיבות אחרות. אבל בחור שלומד מתוך חיבור והנאה – כל הנאותיו נמצאות בבית המדרש, ושאר הדברים נעשים מיותרים. אין ספק שיש היום פיתויים, אבל הפחתה בשיעור הלימוד היא פרס ליצר הרע. זה משול לאדון שרצה לחסוך באוכל לחמורו, והפחית מעט כל יום עד שמת החמור. אמר: “חבל, עד שהרגלתי אותו – הוא מת…
“לכן אסור להוריד מכמות ההספקים. מצד שני, אנחנו משתדלים פעם בחודש לערוך יציאה או טיול קצר להתרעננות והחלפת כוחות, מה שמוסיף חיות והתחדשות להמשך הלימוד הרצוף”.
שינויי הזמן ואתגר הטכנולוגיה
בצעירותי למדתי בישיבת ‘מסילת התורה’ מיסודו של הרב שרים, שם היה הרב פרומנשטיין ראש הישיבה והרב קופשיץ היה מגיע כל ראש חודש לבחון. אני זוכר – לא הייתה צלחת פופקורן אחת בישיבה, לא הייתה מסיבת חנוכה ולא סופגניות. וכיום יש כל כך הרבה פינוקים. מה השתנה?
“העולם נהיה מתירני. אז למדנו כי היה צריך ללמוד – מי שלא למד היה מקבל סטירה, ומי שלא למד בזו לו. היום, בגישה כזו, אתה עלול לפגוש אותם ברחוב. הדרך הנכונה והישרה כיום היא לתת לבחור את הטעם הטוב בעולם הזה, כי רק כך יוכל להתגבר.
“בחור בישיבה גדולה הוא בוגר, הוא החליט על דרכו ויכול להחליט לאן ללכת ולאן לא להתפתות. אבל בחור בישיבה קטנה פועל מתוך סקרנות, הוא לא חושב על העתיד. לכן צריך לתת לו את המתיקות, ואז בכל מצב וזמן הוא לא יעזוב אותה”.
כיצד מתמודדים עם תופעת המושגים החדשים שחדרו למחננו ולבית המדרש – מושגים טכנולוגיים ונושאים שלא אמורים להעסיק בחור שתורתו אומנותו? כיצד יש לשמור על כד השמן הטהור מפני הסכנות שמבית ומחוץ?
“כפי שדיברנו, הדבר המרכזי אינו רק לדבר במוסר ולהקנות יראת שמים. אמנם יראת שמים היא דבר בסיסי, כמו שנאמר באבות ‘אם אין חכמה אין יראה, ואם אין יראה אין חכמה’ – זו אמת. ולצד זאת, בלי אהבת התורה, בסופו של דבר כל ההקניה והערכים אינם מועילים. כבר החזון איש באגרותיו יצא נגד ‘הבונים את עיקר אישיותם הרוחנית על שיחות והגיונות מושכי לב’.
“קניין תורה הוא דבר שצריך שיתפוס, ומה שיכול להחזיק ולשמור על זה הוא התורה עצמה, אהבת התורה, החשק ללימוד והסיפוק בלימוד – זה מה שעומד ומחזיק. ועובדה זו רואים במוחש בכל יום”.
ראש הישיבה מוסיף: אנו אומרים כל בוקר ‘והערב נא ד’ אלוקינו את דברי תורתך בפינו’. מה עניין הערבות הזאת? אלא שדבר טעים – אף אחד לא עוזב. כשבחור מקבל מעמד ותענוג, כשבסוף שבוע יש לו כמה דפים ביד, ובסוף חודש עוד כמה דפים, ואחרי זה בסוף זמן מגיע עם סיום מסכת – אין תענוג גדול מזה. אף אחד לא עוזב את זה, וגם כשמגיע בין הזמנים הוא עסוק בחזרות. המציאות מוכיחה שבחורים מחוברים אינם נופלים, ובזכות זה הם גדלים ומתעלים”.
לא רק כישרונות
ראש הישיבה דיבר על כך שהבחורים מקבלים זאת, אבל עדיין הרבה תלוי בקבלת בחורים מצוינים לשערי הישיבה. כדי לקבל בחור טוב צריך להיות בטוחים שיש לו את הכוח, הרצון, העוצמה והצימאון לעמול בתורה ולגדול. נדרשת הרבה סייעתא דשמיא לקבל בחור שיתאים. איך עורכים את ההתאמה הזו?
“אכן, המציאות שלנו מוכרת לכל התלמודי תורה, וכל הרבנים והמנהלים יודעים שאנחנו מקבלים לישיבה בחורים עם מירב הפוטנציאל. איני מחפש דווקא את הכישרוניים, אלא את בני העליה – את מי שבאמת רוצה. בסופו של דבר צריך בחור ‘מבקש’, ומי ש’מבקש’ – מצליח. לא העיקר מה רמתו, מי שרוצה – מצליח.
“כמובן, לבחור בשיעור א’ לוקח זמן עד שמתאקלם. אמנם המעבר מתלמוד תורה לישיבה הוא כרחוק שמים מארץ, אבל תוך שנה הוא מגיע לרמה מצוינת, עולה ומתעלה – והכל בזכות הרצון. אם מתפשרים ומקבלים מי שאולי יפתח רצון בעתיד – זה קשה יותר, אבל מי שבא עם רצון טוב – מצליח”.
אהבת תורה נצחית
מהי הדרך להקנות לבחור אהבה וחיבור לתורה שילוו אותו עד זקנה?
“ברוך השם, יש לנו כאן צוות מצוין, אחד אחד, ובסייעתא דשמיא הוא צוות מיוחד. כל רב בפני עצמו יודע לעשות את העבודה עם התלמידים ומאהיב עליהם את הלימוד. זהו קניין נצחי, עד זקנה ושיבה. כשיש צוות כזה – זה סוד ההצלחה של הישיבה.
כולם עובדים יחד בדעה אחת משותפת וברצון, מדווחים זה לזה, משתפים פעולה – אם זה ר”מ בוקר עם ר”מ אחר הצהריים, או רבנים בשיתוף עם המשגיח. כששיתוף הפעולה קבוע משנה לשנה, הבחור יכול להתקדם. לכן, כשעובדים בשיתוף פעולה עם התלמידים ומאהיבים עליהם את הלימוד – זה מה שגורם לחיבור ולשמירה לאורך זמן”.
כמה דגש יש לתת לחשיבות התפילות בהיכל הישיבה, דבר שמצריך לעתים חיזוק משמעותי מול הבחורים?
“באמת שלבחור צעיר קשה לעתים להתחבר לתפילה. אמנם יש בחורים שמחוברים, אך בדרך כלל הם עדיין לא מחוברים לגמרי, ולא רגילים לדבר עם בורא עולם ולבקש כדבר איש אל רעהו. ברוך השם, בישיבתנו התפילות ידועות ומפורסמות בצביונן, בצורתן ובמנגינתן המיוחדת. יש אווירה והווי מיוחד בתפילות, דבר שמועיל מאוד לבחורים עד כדי כך שקשה מאוד לוותר על התפילה בישיבה – זה פשוט תענוג רוחני.
“וכפי שאמרתי, אין הכוונה שבתפילה הבחור מרוכז לגמרי – הרי אפילו לנו הגדולים קשה להתרכז בתפילה, מה יגידו הם? אבל זה משפיע מאוד. אין ספק שתפילה בישיבה היא צורה אחרת לגמרי, והבחורים עצמם מדברים על זה. באופן אישי, להתפלל בשטיבלאך זה משהו אחר לגמרי – מרגישים אחרת. החיבור מהבוקר נותן את התענוג הזה: ‘אני בתוך הישיבה’, לא מרגיש כמו אורח. כשעושים תפילה בהווי ישיבתי זה נותן הרגשה טובה, והלימוד נהיה אחר לגמרי”.
יצירת קשר עמוק לישיבה
חינוך הוא אחת הסוגיות המורכבות. כיצד יוצרים אצל בחור רצון עמוק להיות חלק מבית היוצר של הישיבה, כך שהישיבה תהיה ספוגה בנימי נפשו לאורך ימים ושנים?
“זה תלוי מאוד בצוות הישיבה. כשבחור רואה דוגמא אישית מרבני הישיבה – זה נותן חינוך. בסופו של דבר, אי אפשר להקנות לבחור משהו בשקר. הוא לא קונה דבר שאינו מדויק, הוא לא יעשה כי הרב אמר אלא כי הרב עשה, כי הרב למד והתמיד. כשהוא רואה שלרב אכפת מהלימוד ומהתפילה – זה גורם לו שיהיה אכפת גם לו. אבל ברגע שזה משהו מקצועי גרידא – זה לא תופס את הבחורים, לא ביראת שמים ולא בשום דבר. בחורים קולטים מיד מיהו איש אמת ומיהו סתם אדם שבא להשלמת הכנסה. כאן אין השלמת הכנסה – כל אנשי הצוות הם דוגמא לתלמידי חכמים יראי שמים, שתמיד אפשר ללמוד מהם דוגמא אישית: אצילות, ישרות, יראת שמים ואכפתיות לתורה.
“זה בסוף נתפס בתת-מודע. גם אם לא מדברים על זה כל הזמן, החינוך נתפס בתת-מודע: “כך צריך לנהוג, וככה צריך להתנהג”. בסך הכל, הצוות של הישיבה בנוי מאוד על ערכים טובים בהנהגתו.
חשיבות החבורה בישיבה
עד כמה איכות החברה בישיבה היא תנאי להצלחת הבחור, ומה השפעתה ביחס להנהגת הישיבה, הרבנים והרמי”ם?
“אין ספק, כמו שאמרו רבותינו, שהסביבה החברתית היא המחנך הגדול ביותר. כשאתה נמצא בחברה טובה – אתה יכול לגדול בצורה טובה, אבל אם אתה נמצא בחברה שלילית, בחברה מקלקלת – לא יעזרו הדיבורים והמוסר, וגם לא הלימוד. שום דבר לא יעזור.
“כשאתה נכנס לבית המדרש ורואה אווירה של לימוד – זה סוחף אותך ללימוד. כשיש אווירה של תפילה – זה מכניס אותך לאווירה. אני תמיד אומר לתלמידים בישיבה: “את צורת הישיבה אתם קובעים, את רמת היראת שמים בישיבה אתם קובעים. ולכן, אם יש בחור שנוטה ימינה ושמאלה – צריך לקעקע את זה משום שזה יכול להביא רפיון בחברה ולעשות נזק. אתה לא יכול להטיף מוסר רק לאותו אחד – זה משפיע על כולם. כמו פרי רקוב בארגז שעושה נזק לכולם, כך חברה לא טובה משפיעה על כולם”.
בין עיון לבקיאות
צורת הלימוד היא שונה מישיבה לישיבה. כאן בישיבה אנו עדים לדרך לימוד ייחודית – מצד אחד, בחורים ממלאים קלסרים עבי כרס בעומק הראשונים, ומאידך קצב הבקיאות גדול עם דגש חזק על חזרות. כיצד שני הדברים האלו משתלבים יחד?
“ברוך השם, התלמידים הם כלי קיבול מצוינים. המוח שלהם עדיין נקי, כמו נייר חדש שאפשר לכתוב עליו והכל נחרט בו. ככל שמכניסים יותר – הכלי נפתח יותר, וככל שדוחפים עוד – הכלי מתרחב. בחורים שהגיעו בשיעור א’ תמהו: “אני יכול ללמוד חמישים דף בעל פה? שמונים דף?” הם מסתכלים אחורה ואומרים: “דף אחד בחיים שלי לא למדתי בעל פה!” והנה, בסוף שיעור א’ הם כבר לומדים שקלא וטריא בעל פה. הבחורים אומרים: “לא האמנתי שאני אעשה דבר כזה.
“כך יוצאים מכאן עם שלוש מסכתות בתום שלוש שנים. כשהם עוברים לישיבה גדולה הם אומרים: ‘כשאנחנו לומדים בבא קמא או בבא מציעא – אנחנו פשוט יודעים את הדפים’. נכון שלא כולם זוכרים את כל איכות הדף, אבל יודעים את הרקע של הדפים.
לכמה זמן מועיל הלימוד הזה בעל פה, לשנה או שנתיים?
“אמרתי פעם לבחורים: ‘דעו שהלימוד הזה יועיל לכם לשנים רבות. בכל דף שתפתחו במסכת – תדעו מה כתוב, מה כתוב בתירוצי התוספות’. גם אנחנו בימי בחרותנו היינו נבחנים על כל המסכת. אצלנו לא היו חזרות בישיבה – היה בין הזמנים, וידענו שבראש חודש אייר ניבחן על כל המסכת. היינו חוזרים כל בין הזמנים, וזה מה שגרם לנו לדעת את המסכת בעל פה. נכון שקשה לזכור הכל, אבל זה מקנה רקע לכל סוגיה שפותחים. אתה יודע איפה לפתוח, וזה נותן סיפוק ומושך.
מבנה הלימודים
איך מצליחים בכל זאת לממש את התכנית הזו?
“התכנית בנויה כך: יש חזרה שבועית, חזרה חודשית, ובחנוכה עושים חזרה מאלול עד חנוכה. בסוף זמן חורף חוזרים מאלול עד פסח. אגב, אני מזמין אותך לבקר בישיבה בסוף זמן חורף – יש כאן אווירה כמו בתחילת אלול, בית המדרש מלא וגועש, קוצרים בשמחה את כל זמן חורף. בסוף זמן קיץ עושים שוב חזרה על כל המסכת, וברוך השם זה תופס ומצליח.
זה נשמע קצת מלחיץ – כל עומס הלימודים הזה, ובפרט ללמוד בעל פה שקלא וטריא של עשרות דפים. הרי מדובר בסך הכל בנערים שסיימו זה עתה כיתה ח‘.
“זה נכון למי שלא נמצא במסגרת הישיבה ושואל איך אפשר ללמוד גמרא יום שלם. אבל כשנכנסים לישיבה ונשאבים לאווירת הלימוד – הכל נעשה קל. הרי אין חיוב ללמוד בעל פה, זו בחירה אישית של כל אחד. תשאל איזה בחור אם הוא מרגיש לחוץ!
אני מזמין אותך להגיע כל מוצאי שבת לבית המדרש, ברחוב דברי חיים ], שם מתאספים הבחורים מרצונם ולומדים ונבחנים בעל פה על החומר השבועי. הלימוד הזה כל כך מהנה, וכך נמשכים לזה ואי אפשר להפסיק. דף מצטרף לדף עד שמגיעים לעשרות דפים ביתר קלות”.
עידוד והמרצה
האם יש על זה תגמולים לעידוד? בכל אופן זה דורש השקעה גדולה מצד הבחורים.
“השנה קראנו לזה כמו בכל הישיבות ‘תורה תפארתי’. בזמן פורים נהוג בישיבות לעבוד בשביל ה’תורה תפארתי’, אנחנו לא נוהגים בזה. אבל אנו מיישמים את זה – קודם כל יש את המלגות של כל המבחנים. יש כל יומיים מבחן על עשרה דפים, ובדרך כלל בסוף זמן חורף זה לפחות חמישים דף. כך שבמשך עשרה ימים של חזרות, כל יומיים נבחנים על עשרה דפים. יש הגרלה באותו יום על כמה היבטים – גם על ההישגים במבחן וגם על ההתמדה, שעל כל אחד מהם יש את ההגרלה שלו. זוכים בכובעים, חליפות, נעליים ועניבות, וגם בספרים ושטרות. זה למען היצר הרע שמקבל את המנה שלו כמו ב’תורה תפארתי’ – זה התגמול שמקבלים בסוף”.
אנו שומעים על דבר ייחודי מסוגו כאן בישיבה – ראש הישיבה מעביר שיעורים כלליים מדי שבוע בכל הסוגיות הנלמדות. מה הסיבה לייסד דבר כה מבורך בישיבה קטנה?
“ההגדרה הנכונה היא שבשיעור כללי מגיעים לדברים שלא מגיעים אליהם בשיעורים היומיים. זה עוד נדבך ועוד נדבך. השיעור הכללי נותן עוד קצת מחוץ למחשבה הרגילה, מעבר למה שהקשינו ותירצנו בשיעור. מקבלים תמונה יותר כללית – מבט כללי על הסוגיה, אם זה נקודה אחת שמחברת את כל הסוגיות, אם אלו הערות מכמה זוויות. זה מקנה ערך ללימוד ומראה להם – עוד לא סיימנו, יש עוד חשיבה מעבר למה שחשבנו.
“בפרט בנושא הבקיאות, השיעור הכללי מקבל עוצמה שבעתיים, כיוון שבשיעורים הרגילים בדרך כלל לא מגיעים לעומק העניין. השיעור נותן צבע לסוגיה, והדברים מתוקים. זה הדבר החשוב שיש בשיעור כללי – גם אם לא כולם קלטו והבינו, וגם אם לא כולם אחזו מרישא לסיפא. ברוך השם, יש הרבה שכותבים אותו ומשכתבים לי את השיעור ומביאים לי אותו אחר כך כתוב, אף על פי שבעולם הישיבות אין הנהגות כאלו”.
לסיום אומר ראש הישיבה: אנו תפילה לבורא עולם, כשם שזכינו והגענו עד הלום לייצר ולגדל פירות טובים ומתוקים, כן נזכה להמשיך ביתר שאת להגדיל תורה ולהאדירה, אמן.
