הג”ר דוד נתן גלר ראש כולל ומגיד שיעור בדף היומי
בימים אלו זוכים אנו לראות כמעט בהתגשמות את דברי הנביא “ומלאה הארץ דעה את ד'”, כשאין עיר ומקום בארץ ובעולם שלא מציינים את חג התורה שבעל פה בסיום הש”ס בבלי על פי סדר הדף היומי של המהר”מ שפירא מלובלין זצ”ל.
אין זה סוד שרבים הם המתחילים – אך לא רבים הם המסיימים. בשורות הבאות ננסה להבין את שורש העניין, ומהו הסוד שיוביל אותנו עד לסיום הש”ס הבא בהצלחה בעוד כשבע וחצי שנים.
מעלות רבות בלימוד הדף היומי. יש מי שבעבורו זה מחייב לחזור על תלמודו, ויש מי שבשבילו זה ה’מחייב’ ללמוד. מוצאים אנו בדברי חז”ל בסנהדרין (דף ז’ ע”א): “אמר רב המנונא, תחילת דינו של אדם – על דברי תורה”, וכאשר יעלה לדין לפני בית דין של מעלה ישאלוהו קודם האם קבע עיתים לתורה. ותמהו ה’תוספות’ הרי במסכת שבת (דף ל”א ע”א) נאמר שהשאלה הראשונה היא האם “נשאת ונתת באמונה”, ורק אחר כך שואלים האם קבע עיתים לתורה! ותירצו, שמי שעסק במלאכה בחייו – ישאלוהו קודם האם קבע עיתים לתורה, ומי שעסק בתורה – ישאלוהו קודם האם נשא ונתן באמונה ורק אחר כך ישאלוהו האם קבע עיתים לתורה.
והדברים תמוהים ביותר: מה שייך לשאול אדם שעסק בתורה כל ימיו האם קבע עיתים לתורה? הרי זהו עיסוקו כל היום! אלא נראה, שהתשובה לדבר כתובה בפרשת ויגש: קודם הירידה למצרים שולח יעקב אבינו את יהודה לארץ גושן על מנת לפתוח ישיבה. ובמסכת יומא (כ”ח ע”ב) נאמר: “מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם; אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה, וכן יצחק אבינו” וכו’. ומה עניינה של ‘ישיבה’ בדווקא? מבואר ברמב”ם במורה נבוכים (חלק א’ פרק י”א) שכאשר אדם יושב – זוהי הצורה היציבה ביותר לאדם, בשונה מזמן שעומד או שוכב – שאין בזה יציבות אלא תנועה מתמדת.
משם שאולה מילה זו של ‘ישיבה’, לבטא יציבות וקביעות. ממילא מובן, שאף שיש אדם שעוסק בתורה, בכל אופן צורת קיומה של תורה הינה רק כאשר היא בקביעות והישיבה היא המקום לניתוק מכל הסובב בחוץ והאופן להיות קבוע במה שקורה בפנים-התורה.
ומכאן התשובה לאשר יישאלו את האדם לאחר מותו גם אם עסקוֹ היה בתורה – האם קבעת עיתים לתורה, כלומר האם זה היה בקביעות.
***
וזה היסוד הראשון. צריך לדעת כאשר באים ללמוד את הדף היומי – שצורת הלימוד תהיה בקביעות ללא מפריעים. הבעיה היא שגם ה’בעל דבר’ יודע את זה והוא מנסה בכל דרך לעשות הכל כדי שזה לא יצליח. וכדי להתמודד מולו יש להבין את דרכי פעולתו שהם רבות ומגוונות.
יש לדעת שמעל הכל צריך להיות ממוקד מטרה. המטרה היא אינה לסיים את הש”ס אלא לסיים את הדף. ואסביר: הנה בפרשת השבוע פרשת ויחי נאמר “ויקרבו ימי ישראל למות”. תמה האור החיים הקדוש מה שייך שהימים מתקרבים למות? ומביא מדברי האר”י ז”ל שמבאר, שימי האדם עלי אדמות הם בעצם חלקי נשמות והם מתחלקים לימים. ולפי מספר חלקי הנשמה שצריך לתקן – כך ימי חיותו עלי אדמות. כל יום שעובר ולא תיקנו כראוי הרי הוא נשאר פגום.
ולפי זה מתבאר מדבריו איך שלכל יום יש את עבודת היום המיוחדת לו וצריכה להיות עבודת האדם להשלים עבודתו ולתקן את נשמתו השייכת לאותו היום. וזה במצוות היום, במעשים טובים וכמובן בתלמוד תורה. זה כוונת הכתוב “ויקרבו ימי ישראל למות” כלומר, חלקי הנשמה שנקראים ימים קרבו להשלים את תפקידם בעולם המעשה.
ומדבריו הקדושים אנו מוצאים מענה אמיתי לעצמנו בבואנו לקבל החלטה נכונה בלימוד הדף היומי: ההצלחה היא איננה רק מסיום מסכת, ההצלחה הינה בכל דף ודף שמסיימים, כאשר עוד יום בא על תיקונו, כלומר עוד יום בו קבענו עיתים לתורה כפי המחויב, עוד יום בו הצלחנו למלא את ייעודנו בעולם ואשרינו שזכינו.
***
מה קורה כשמפסידים יום? כאן ה’בעל דבר’ בא בטענה חזקה: ‘הרי גם ככה אין לך מסכת שלמה’. בדיוק כנגד הטענה הזו מובא בפרשתנו – שכאשר יעקב מבקש מיוסף שיעלה את עצמותיו לארץ ישראל, הוא אומר: “שים נא ידך תחת ירכי”, והוא משביעו. ולמה השביעו? וכי חשש שיוסף לא יקיים את צוואתו? ודאי שלא, אך רצה שיהיה לו ‘מחייב’ נוסף.
רבותיי, ראוי לזכור את הכלל הזה: אין לך ‘מחייב’ גדול יותר מהקביעות. יאמר האדם: ‘וכי בגלל דף אחד לא אסיים’? אלא הדרך הנכונה היא להמשיך בלימוד יחד עם הלימוד היומי, ולהחזיק פתק קטן בו רשומים הדפים שדילג ובזמנים פנויים ישלים.
חשוב מאד לזכור דבר גדול: כאשר האדם מקבל על עצמו עבודת ד’ באמת, הוא רואה סייעתא דשמיא גדולה. וכפי שדרשו חז”ל (תנחומא פרשת נח) ” ‘היושבים בחושך ראו אור גדול’ זה תלמוד בבלי” דווקא בזמן שיצאו לגלות, מתוך הקושי ומתוך הניסיונות – זכו לאור גדול שזהו התלמוד בבלי שהיא היצירה התורנית המופלאה והגדולה מכולם.
גם אם יצוצו קשיים במעלה הדרך – מי שיצליח לעמוד בקביעותו יראה אור גדול, ויזכה לסיים בעזרת השם את התלמוד הבבלי מתוך שמחה והרחבת הדעת.
