על ביטויים שהשתרשו בחיינו -כתבה שנייה
בוקר טוב אליהו
כתבה שנייה
“יענקל, שמעת?” טלטל מוישה את כתף חברו בהתרגשות. “האמריקאים חיסלו את בן לאדן!”
“בוקר טוב אליהו!” פלט יענקל תוך גלגול עיניים והבעת ייאוש. “רק עכשיו שמעת? כבר הספקנו לשכוח מזה”.
מה עשה אותו אליהו שעל שמו נזכרים לדיראון כל מאחרי החדשות ומה קרה באותו בוקר גורלי? ובכן, זקני צפת יודעים לספר מעשה קדמון על איש יקר, תושב צפת, ושמו אליהו, שאהב לישון יותר מכל. בימים ההם נוהג היה שמש בית הכנסת לנקוש על חלונות התושבים ולדרבנם לחוש לתפילת שחרית. בבואו לבית אליהו הנ”ל היה שמש בית הכנסת מרעים בקולו, תוך הטעמה מחושבת, “בוקר טוב אליהו”. עם הימים נעשתה קריאת הגבר הלזו לאמרת כנף שחצתה את גבולות צפת והתפשטה לכל רחבי הארץ, לאמור: נו, התעוררת כבר? ובמילים אחרות: הידיעה המרעישה שבאמתחתך כבר עוטפת את הדגים של אמש. נא להתעורר ולעמוד בקצב.
שולמן ישלם
בניגוד לדעה הרווחת, שולמן האגדי לא היה גביר אדיר או פילנתרופ ללא גבולות ששפעת נכסיו טבעה בקרב דלת העם את המונח הלז – המבטא יכולת כספית בלתי נדלית. ההיפך הוא הנכון. אותו שולמן היה הר אדם מוזר ונטול חברה שהסתובב במרכז הארץ לפני כמה עשרות שנים. מפעם לפעם היה נכנס למסעדה כלשהי ומורה למלצרים להעמיס את צלחותיהם של חצי מהסועדים במעדן יוקרתי, על חשבונו. לשאלתם השולית מי ישלם היה עונה בהינף יד מתנשא: שולמן ישלם. בתום ההתענגות בחינם קינחו היושבים את פיהם ומיהרו לנטוש את הזירה. או אז היה מגיע בעל הבית ומעלה בפני שולמן את סוגיית החשבון. בתגובה היה האיש מסתער על הבעלים האומלל ומכה אותו נמרצות. כמובן ששום כסף לא עבר מיד ליד.
גם את העיר חיפה פקד שולמן. וכך מעלה בזכרונו רס”ר בכיר בדימוס, שעבד במשטרת חיפה. “שולמן היה חיית אדם. היו צריכים שמונה שוטרים כדי להשכיב אותו. הוא היה נכנס בדרך כלל לבר מסוים ברחוב העצמאות, ולא הייתה פעם שהגיע לעיר ולא פרצה קטטה המונית. ניידת עם שמונה שוטרים הייתה בכוננות רק בשבילו”.
כך, שאם מישהו אומר לכם ‘שולמן ישלם’ ומבט רציני בעיניו, כדאי לכם לשכור מאבטח ולברור נתיב מילוט מהיר.
חמסין
מילא חם אנחנו עוד מבינים אבל למה סין? חם שם עד כדי הצמדתה לשרב הים תיכוני הכבד?
למען האמת זו מילה ישמעאלית ‘אסלי’ שתרגומה החופשי הינו חמישים, והיא באה לתאר רוח מדברית חמה ויבשה שבכנפיה אבק רב. רוח זו פושטת בעיקר על מצרים השכנה באזור חודש אפריל ומביאה עימה אי נוחות רבה לפלחים המסכנים. על פי האמונה הערבית העממית נושבת רוח זו חמישים ימים בשנה ומכאן שמה של הרוח הזו. אצלנו, הישראלים המעודנים, כל גל שרבי כבר זוכה לתואר חמסין ומשליך את כולם מעולפים לזרועות המזגנים הקרירים.
קור כלבים
עוד מעט ילך החמסין בעזרת השם וגנרל חורף יבוא. אפרופו גנרל חורף, מקור הביטוי לקוח ממלחמתו של נפוליאון בונפרטה ברוסים. הקיסר הצרפתי הנמוך היה אמנם גנרל עז נפש אך החורף הרוסי העז התגלה כגנרל גדול יותר שהביס את הצרפתים וטיאטאם מאדמות רוסיה. שנים לאחר מיכן יעשה גנרל חורף את אותו תרגיל לצבא הגרמני ויכריע, במידה לא מועטה, את גורל מלחמת העולם השנייה.
לענייננו, כשמגיע עידן קור הכלבים כבר מתחילים להתגעגע לחמסין שמפסגת הכפור כבר לא נראה מאיים כל כך. הפרשנות הרווחת היא שהביטוי כפשוטו – מצב שבו גם לכלבים קר. הכלבים נחשבים לבעלי חיים עמידים לקור, ואם גם להם קר מה יאמרו בני האדם. אגב, באידיש יש ביטוי דומה וזה לשונו: “אן עברה א הונט ארויס צוטרייבן”. כלומר, פשע לגרש כלב החוצה (בעת כפור).
ביטוי אחר פחות מוכר הוא ‘ליל שלושת הכלבים’. מקורו כנראה מהאסקימוסים החביבים, למודי הקרחונים, החיים מתחת לאפס על בסיס קבוע. אצלם ישנים באיגלו צמוד לכלבים המהווים שמיכה טבעית וחיה לאדם. כמות הכלבים הנדרשת להפיג את הקור הספציפי מכתיבה את שמו של הלילה. ‘ליל שלושת הכלבים’ מציין קור עז שנדרשים כלבים כסך הזה כדי למגרו.
נכנס לו ג’וק לראש
“אני לא יודעת מה לעשות עם יוסי”, שחה האם המותשת לאב, “נכנס לו ג’וק לראש שהוא חייב נגן והוא לא מפסיק לנדנד לי בעניין”.
מעניין לדעת איזו השפעה נוירולוגית מסתורית פועל הג’וק בהשתוללותו בנבכי המוח האנושי. מסתבר שאין דבר כזה. המקור מדבר על יתוש ולא על ג’וק, וכאן נכנס טיטוס המרושע לתמונה. כולנו גדלנו על עונשו של הצורר המפורסם. יתוש חדר למוחו ולא חדל מלזמזם שם עד שגווע הרשע והסתלק מהעולם. מכאן הדימוי לכל רעיון המסרב לצאת מהראש – ליתוש מזמזם, שעבר מטמורפוזה לג’וק.
נולד עם כפית כסף בפה
“חכמה גדולה”, אמרו הבריות במרירות ספוגה בקנאה, “הוא נולד עם כפית של כסף בפה ולא היה צריך לעמול לפרנסתו”.
ראיתם פעם תינוק בן יומו שכפית כסף משתרבבת מפיו? מסתבר שלא. אם כך, מאיפה נולד הביטוי הנ”ל? למעשה שתי פרשנויות טוענות לכתר.
האחת גורסת שבמאה ה- 18 נהגו נוצרים עשירים להעניק כמתנת לידה כפית של כסף. הבחורצ’יק הצעיר שהיה אף הוא בן עשירים התחיל, אפוא, לצבור את הונו מגיל אפס ללא מעורבות של ממש. כשמקבלים כסף לתוך הפה כביכול מבלי להתאמץ נוצר רושם מבוסס למדי של חיים נוחים שפרנסתם מזומנת.
הדעה השנייה משייכת את הביטוי לתחום רפואת השיניים דווקא. לטענתה נהגו בעבר הורים עשירים לתחוב לתוך פי עוללם, הנאנק מכאבי בקיעת שיניו הזעירות, כפית של כסף – אבטיפוס לנשכן של ימינו. המטאפורה לכסף נזיל ולחיים קלילים נעשתה מאוחר יותר.
אותיות קידוש לבנה
ביטוי רווח לגופנים אדירי ממדים הנראים למרחק גם בעין בלתי מזוינת. טקס קידוש לבנה אינו כולל קורס מזורז בגרפיקה למתחילים, כידוע. מהיכן צמח הקשר ההדוק בין אותיות הנפילים למצווה החודשית?
ובכן, בעבר, טרם היות בכל בית כנסת דפים מלופפים בלמינציה ובהם הנוסח המלא של קידוש לבנה לכל דורש, תלה שלט אחד ויחיד על קיר בית הכנסת החיצוני ובו נכתב נוסח קידוש לבנה. כדי שההמונים המצטופפים בחשיכה יוכלו לקרוא את הטקסט לאורה של הלבנה נכתבו האותיות בגודל לא שגרתי, שלא יוציא הציבור את עיניו עליהן. משם דבק הכינוי לכל טקסט גדול ומאיר עיניים.
המקבילה ההפוכה לאותיות קידוש לבנה היא אותיות טל ומטר – הבאות לציין כתיבה זעירה הדורשת ריכוז קל לצורך זיהוי. זאת משום שבקשת טל ומטר מופיעה בסידורים באותיות קטנות יותר מהרגיל – כדי להבחין בין קיץ לחורף.
הצלצול הגואל
לא. הביטוי הזה לא נולד בבתי ספר, שם ממתינים התלמידים בציפייה לצלצול שיגאלם משיעור מתמשך חסר סוף. המקור מקאברי משהו. בעבר, הנפקת תעודת פטירה לא דרשה כנראה וידוא מוחלט של המוות. לכן, מכוחה של זהירות מתבקשת חובר לידי הבר מינן פעמון לשימוש מאזור שורשי הפרחים. היה והתעורר אדם מעלפונו העמוק וגילה שהוא שרוי באפלוליתו של ארון מתים? לא נורא. בשביל זה יש פעמון. המת שחזר לתחייה צלצל כמטורף בפעמונו עד ששומר בית הקברות נחפז למקום לחלצו מן המצר. הערת אגב לעזי הנפש שבינינו. לא תמיד בקע הצלצול את שכבות האדמה המוצקות, וכבר נחשפו ארונות מתים שסימני גירוד עזים בצידם הפנימי. הגאולה שטמונה אפוא בצלצול היא בעלת משמעות נרחבת יותר מאשר הפסקה בעלמא.
ילד טוב ירושלים
מחמאה מפוקפקת זו ניתנת למי ששומר על הכללים באדיקות, עובד לפי הספר ולא מועד אפילו פעם אחת. הכול החל בכיפת קטיפה, מבהיקה ומעוטרת, שנחבשה לראשם של ילדי ישראל התמימים וזכי המבט. על הכיפה נרקם בצידה האחד ‘ילד טוב’ – להורות על קנקנו של החובש אותה – ובצידה השני נרקמה המילה ‘ירושלים’. למתרשם באופן חיצוני חברו המילים יחדיו למשפט המנצח ‘ילד טוב ירושלים’, שהפך עם השנים לשם נרדף לילדי ישראל טהורי המבט ועתירי התמימות. מכאן קצרה הדרך להתגלמות הפרשנות הנרחבת לכדי אפיון כל ההולכים בתלם מאז ולתמיד.
עם הספר
הסלוגן המתחייב של כל הוצאת ספרים מכובדת, בשבוע הספר כמו בכל ימות השנה. היהודים תמיד זוהו כאנשי העיון והספר והצדיקו את התואר המכובד בכל הדורות. החלק המעניין הוא שהכינוי אינו מתוצרת עצמית אלא ממקורות חוץ. הוא מופיע לראשונה בקוראן המכנה את היהודים כך בהיותם נאמנים לספר הספרים, הלא הוא התנ”ך. בהמשך קיבל הביטוי משמעות נרחבת יותר, והוא מסמל את חיבתם ואהבתם של יהודים למילה הכתובה. אכן עם חכם ונבון.
לשכב על הגדר
“בשביל הרב אני מוכן לשכב על הגדר”, אמר החסיד בעיניים בוערות.
נשמע שלשכב על הגדר זה מעשה הגובל בפיקוח נפש, מה שקצת נראה תמוה לאור העובדה שרבים שכבו על גדרות להנאתם ועלתה בידם.
טוב, השאלה היא איזו גדר ובאלו נסיבות. המקור לביטוי לקוח מסיפור אמיתי שאירע במלחמת ששת הימים. בעיצומו של קרב עקוב מדם נדרשו הלוחמים לחצות גדר תיל דוקרנית. תנאי הקרב לא אפשרו חיתוך מסודר ובלתי ניתן היה לטפס מעליה. באקט של גבורה התנדב אחד החיילים לשכב על הגדר כדי שחבריו יוכלו להשתמש בו כגשר. כמובן שבעקבות מעשהו ההרואי נפצע החייל ונחתך בכל גופו, אך בזכותו הוכרע הקרב ונשתרש ביטוי חדש בעל משמעות עמוקה.
חלומות באספמיא
צורה של זלזול בדמיונות שהרחיקו לכת. אספמיא היא מדינה המוזכרת פעמים רבות בש”ס כמדינה רחוקה ביותר, ולמעשה זה כינויה העתיק של ספרד. יש הסוברים ששם זה ניתן לה על שם הספנים (שפנים) הרבים שמקננים בה. מספנים לאספמיא קצת רחוקה הדרך אבל ניתנת לביצוע …
מכל מקום, החולם באספמיא פשוט הולך רחוק מידי.
סוס טרויאני
בימינו זה הולך טוב ביחד עם תולעים ממוחשבות ומתקפות קיברנטיות מהכא להתם, ואין התם אלא אירן. מה לתולעת ולסוס, וטרויאני זה מה טיבו?
ובכן מקור הביטוי במעשה עתיק יומין. במשך עשר שנים צרו היוונים על העיר הבצורה לתלפיות טרויה. המגינים עזי הנפש הדפו את כל ההתקפות ונותרו מוגנים בעירם הבלתי ניתנת לפיצוח. לבסוף נואשו היוונים מהדרכים המקובלות ופנו למהלך יצירתי וגאוני שזכה להפוך לאחד מסמלי עולם החרש והריגול. בוקר אחד הציצו מגיני העיר טרויה מבעד לחרכיהם הצרים ולהפתעתם גילו את האזור שמחוץ לחומה נטוש לחלוטין. היוונים נעלמו והותירו אחריהם סוס עץ ענק. הטרויאנים חשו מהר החוצה והכניסו את המזכרת לעירם. באישון ליל יצאו בלאט מתוך הסוס עשרות חיילים יווניים ושעטו לעבר השער. הם פתחו את השער מבפנים להמוני חבריהם שחזרו למקום בתזמון מדויק, ובמלחמת בזק קצרה נכבשה העיר.
מאורע זה טבע את הביטוי, כמו גם את הרעיון לתקוף את האויב בעזרת אמצעי שהושתל בתוכו. בעיקרון אין הבדל בין סוס שהוכנס לעיר בידי תושביה לבין וירוס מתוחכם השוכן לבטח במחשבי האויב ומופעל על ידו, מבלי יודעין.
ילדי שמנת
אם נזניח את האפשרות שהשמנת זכתה לזרע של קיימא, נידרש לרדת לשורש ביטוי זה ולהבין את טיבה של פריסת חסות שמנתית זו על דרדקים ספציפיים.
ובכן, בימי הצנע ה”עליזים”, ששררו בארצנו בשנות החמישים, הונהג קיצוב במזון והוא חולק על פי תלושים בלבד. ביצה הייתה מושא לחלומות ושמנת שימשה כנושא לסיפור על דברים שהיו פעם ואינם עוד. כל זאת בערי הארץ מתל אביב ועד באר שבע, אך בקיבוצים, על המרחבים המוריקים ובצילן החמים של הפרות והתרנגולות, נהנו הילדים ממעדנים של ממש: בשר בשפע, חלב, גבינה וביצים, וכן, גם שמנת. השמועה עשתה לה כנפיים בסופו של דבר והגיעה לתושבים המורעבים במרכז. שם מיהרו לכנות את ילדי השפע הללו כילדי שמנת, הזוכים לטעום מן המעדן המובחר ואף להתפטם בו. מאז נפוץ הכינוי לכל ילדי התפנוקים שרמת חייהם גבוהה. רק שהשמנת הוחלפה בינתיים בחוויות קולינריות עדכניות יותר.
בשולי הדברים חשוב לציין שביטויים רבים וטובים המושרשים בשפתינו לקוחים מהמקורות, אך עקב נאמנותנו לעיקרון ההימנעות מדברים הטעונים גניזה, ככל שניתן – על פי הוראת הרבנים, נמנענו מלהביאם ביריעה זו.
פעם שלישית גלידה -כתבה ראשונה בסדרה
