/
/
עשרים מיליון דולר שוויו של המטמון האגדי שמעסיק מיליוני אנשים למעלה ממאה וחמישים שנים ועדיין (אולי) ממתין למוצאו אי שם בדרום מזרח ארה”ב

עשרים מיליון דולר שוויו של המטמון האגדי שמעסיק מיליוני אנשים למעלה ממאה וחמישים שנים ועדיין (אולי) ממתין למוצאו אי שם בדרום מזרח ארה”ב

ט״ו בטבת ה׳תשע״ג
13:21

בנימין כספי

מאז ומקדם שימשו אוצרות אבודים מקור להשראה ולדמיונות סוערים על התעשרות קלה. נדירותם של אלו, כמו גם האכזבות שהיו מנת חלקם של רבים וטובים, לא הצליחו להעיב על הקסם הגלום בסיפורי המזל של אי אלו ציידי אוצרות שנפל לידם עושר פתאומי בדמות מטען של אונייה טרופה או מטמון בעמקי האדמה. אחרי הכול אין ספק שברבות השנים הוטמנו או נעלמו מצבורי כסף, זהב וחפצי ערך אחרים באדמה ובים, ויעידו על כך מקרים מפורסמים שבהם נחשפו אוצרות בשווי רב. צריך רק למצוא את היתר … מטמון אחד כזה שטרם נחשף וקיימת סברה ממשית לקיומו מכונה “האוצר של ביל”. על אוצר בלום זה ועל המאמצים שנעשו לגלותו – בכתבה הבאה.

ראשית דבר

הסיפור מתחיל בשנת 1820, שישים וחמש שנים לפני פרסום החוברת שתכונה בהמשך “חוברת ביל”, במלון ‘וושינגטון’ בעיר לינצ’ברג שבוירג’יניה (מדינה בדרום מזרח ארה”ב). על פי החוברת בית המלון ובעליו רוברט מוריס זכו להערכה רבה: “עד מהרה התפרסם שמו כמארח בשל אופיו הטוב, יושרו המחמיר…”.

בינואר 1820 רכב ללינצ’ברג על סוסו זר בשם תומאס ג’יי (על פי גרסה אחרת ג’פרסון) ביל והזמין חדר במלון וושינגטון. בסוף מרץ עזב ביל בפתאומיות את המלון. שנתיים מאוחר יותר, בינואר 1822, שב ביל למלון וושינגטון. שוב בילה את החורף במלון ונעלם באביב. לפני שעזב את המלון הפקיד בידי מוריס תיבת ברזל נעולה אשר הכילה לדבריו “מסמכים בעלי חשיבות וערך”.

מוריס הניח את התיבה בצד ולא העניק לה תשומת לב מיוחדת, עד שקיבל מביל מכתב, שהיה מה- 9 במאי 1822 ונשלח מסנט לואיס (עיר עצמאית במדינת מיזורי). במכתב הסביר ביל למוריס את תוכן התיבה:

“היא מכילה מסמכים שיש להם השפעה מכריעה על העושר שלי ושל רבים אחרים המעורבים בעסקים עימי, ובמקרה שאמות, ייתכן כי אובדנה יהיה ללא תקנה. לפיכך, אתה יכול להבין את הצורך לשמור עליה מכל משמר ולמנוע אסון כה גדול. והיה אם אף לא אחד מאיתנו יחזור בבקשה שמור בזהירות את התיבה למשך עשר שנים מתאריך מכתב זה, ואם אני, או אף לא אחד שקיבל את רשותי, לא ידרוש אותה באותו פרק זמן, פתח אותה אתה, וזאת על ידי הסרת המנעול. בתוכה תמצא, נוסף על מסמכים שמיועדים לך, מסמכים שיהיו סתומים ללא מפתח שיסייע לך. מפתח כזה השארתי בידי חבר במקום זה, חתום ומכותב אליך, והוא אינו אמור להימסר עד יוני 1832. באמצעותו תבין באופן מלא כל שתידרש לעשות”.

המסמכים המוצפנים

מוריס המשיך לשמור על התיבה והמתין לביל שיאסוף אותה, אבל ביל מעולם לא חזר ללינצ’ברג. עשר שנים מאוחר יותר, מוריס היה רשאי לפתוח את התיבה על פי ההוראות שקיבל במכתב, אולם הוא כנראה לא רצה לפרוץ את המנעול. ביל ציין במכתבו כי ישלח למוריס פתק ביוני 1832 עם מפתח צופן לפענוח תוכן התיבה, אולם פתק כזה מעולם לא הגיע. ב- 1845 החליט לבסוף מוריס לפרוץ את התיבה. בתוך התיבה היו שלושה דפים שעליהם סימנים מוצפנים ופתק שנועד למוריס. בפתק כתב ביל למוריס שבאפריל 1817 יצאו הוא (ביל) ועוד 29 אנשים למסע ציד במישורים המערביים. הם הגיעו לעיר סנטה פה (בירת מדינת ניו מקסיקו) וכשיצאו לצוד התמזל מזלם וגבר אחד מהחבורה מצא זהב. במשך שמונה עשר חודשים כרו ביל ואנשיו בסיוע אנשי השבט המקומי זהב מהמכרה.

ב- 1820 נסע ביל ללינצ’ברג ולקח איתו את כל הזהב שצברו הוא ואנשיו. הוא מצא מקום מתאים וקבר את הזהב באדמה. בהזדמנות זו הוא התאכסן במלון בפעם הראשונה. כשעזב בסוף החורף חזר לאנשיו שנשארו במכרה והמשיך לחצוב זהב. לאחר 18 חודשים שוב חזר ללינצ’ברג לקבור עוד זהב ושוב התאכסן במלון (ונתן למוריס את התיבה).

ביל האמין כי מוריס הוא אדם ישר ולכן בחר בו לשמור על התיבה עם שלושת הדפים המוצפנים, מה שכונה אחר כך ‘צפני ביל’. כל דף מוצפן הכיל מערך של מספרים. הראשון תיאר את מיקום האוצר, השני תיאר את תכולת האוצר והשלישי הכיל רשימה של אנשים (קרובי משפחה של החוצבים) שאמורים היו לקבל חלק מהאוצר. מוריס עבד על פענוח הצפנים במשך לא פחות מעשרים שנה – ללא הצלחה. בשנת 1862, והוא בגיל 84, ידע מוריס שהוא עומד למות ועליו לשתף עוד מישהו בסוד. מוריס סיפר את הסיפור לחבר (שזהותו בלתי ידועה) דבר שהוביל לתפנית הראשונה ובינתיים גם האחרונה בפיצוח התעלומה.

פריצת דרך

כבעל בית המלון המשיך החבר האלמוני לעמול אף הוא לבדו על המסמכים העלומים במשך שנים רבות ולבסוף עלה בידו לבצע פריצת דרך משמעותית. הוא הצליח לפצח את תוכנו של המסמך השני שהכיל תיאור על מהות האוצר.

בדומה לצופן הראשון והשלישי, הצופן השני מורכב מדף ובו מספרים, והחבר הניח שכל מספר מייצג אות. אולם כמות המספרים השונים עלתה בהרבה על מספר האותיות באלפבית האנגלי, ולכן הבין החבר שלפניו צופן העושה שימוש בכמה מספרים כדי לייצג אותה אות. במילים אחרות הצופן היה צופן ספר. כלומר, הוא התבסס על ספר מסוים באופן שכל מספר מכוון למקום שבו נמצאת האות המבוקשת, כך שייתכן בהחלט שאות כלשהי הנמצאת כמה פעמים במסמך נתון תיוצג באמצעות מספרים שונים – בהתאם למיקומה הנבחר. לאחר שבדק מאות ספרים התברר לחבר שהמפתח לצופן השני הוא הכרזת העצמאות של ארצות הברית, ובאמצעות מספור המילים ניתן לפענח את הצופן השני.

אוצר אגדי

כך, לאחר יגיעה רבתי עלה בידי החבר לפצח את הצופן השני וזה תוכן המכתב המפוענח:

“הפקדתי במחוז בדפורד, כארבעה מיילים מביופורד, בחפירה או בקבר, שש רגל מתחת לפני הקרקע, את הפריטים הבאים, השייכים במשותף לאנשים אשר שמותיהם מופיעים במספר 3 כדלקמן:

ההפקדה הראשונה הכילה אלף וארבע עשרה פאונד של זהב ושלושת אלפים שמונה מאות ושתים עשרה פאונד כסף, שהופקדו בנובמבר 1819. ההפקדה השנייה נעשתה בדצמבר 1821, והכילה אלף ותשע מאות ושבע פאונד זהב, ואלף ומאתיים ושמונים ושמונה פאונד כסף; כמו כן תכשיטים, שנרכשו בסנט לואיס בתמורה לכסף כדי לחסוך בהוצאות ההעברה, ואשר ערכם 13,000 $.

כל אלה ארוזים כהלכה בסירי ברזל עם מכסי ברזל. הקבר מדופן באבן, וכלי הקיבול נחים על סלע מוצק, ומכוסים באחרים. מסמך מספר 1 מתאר את המיקום המדויק של הקבר, כדי שלא יהיה קושי למצוא אותו”.

למרות שיש כמה בעיות בהסתמכות על הכרזת העצמאות כמפתח לצופן, המתבטאות באי התאמה לפיענוח הסופי, נראה שבכל זאת הפיצוח היה נכון, בהיותו בעל משמעות הגיונית כמעט במאה אחוז. מקורן של אי ההתאמות נעוץ, ככל הנראה, בשיבושים של ביל שלא דייק בכמה מקומות.

שיערוך ערך האוצר, במחירים של ימינו, על פי הפענוח המוצלח הוא לפחות 20 מיליון דולרים!

מבוי סתום

מעודד מתגליתו פורצת הדרך המשיך החבר לעבוד עוד על פיצוח שני המסמכים האחרים שאחד מהם הוא הקריטי ביותר: מיקומו המדויק של המטמון. אך לבסוף הוא הרים ידיים. המסמכים נותרו עלומים ללא פיצוח.

בשנת 1885, משנוכח שמאמציו לפתרון התעלומה מוצו, החליט החבר להעלות את הדברים על הכתב ולפרסמם לציבור. כדי לשמור על זהותו האלמונית ביקש המחבר מחברו ג’יימס ב. וורד לשמש כמוציא לאור של החוברת בת 23 העמודים שנקראה “חוברת ביל”. המחבר ביקש להישאר אלמוני כדי לא לקבל את אלפי המכתבים הצפויים להכביר בשאלות מכל רחבי המדינה.

מחפשים את האוצר

כצפוי, עורר פרסום החוברת גל התעניינות עצום. אנשים רבים לאין ספור ניסו את כוחם בפענוח מסמכי הצופן, ורבים מנסים גם כיום, אך עד כה ללא הצלחה. בין מחפשי האוצר התפרסמו כמה שהפכו את העניין לאובססיה של ממש ונעשו משוגעים לדבר. ביניהם ניתם למנות את האחים קלייטון וג’ורג’ הארט. הללו אף חשבו שמצאו את האתר שבו הוחבא האוצר. הם השתמשו בדינמיט כדי לחפור שם, אך לאכזבתם כי רבה לא גילו בו את המטמון. אף על פי שקלייטון הארט נכנע ב- 1912, אחיו ג’ורג’ המשיך לעבוד על הצפנים עד 1952. עקשן עוד יותר היה אדם בשם הירם הרברט שהתעניין לראשונה בסיפור ב- 1923 והאובססיה שלו נמשכה עד שנות השבעים.

גם מנתחי צפנים מקצועיים ניסו למצוא את האוצר, כמו הרברט א. ירדלי, שייסד את משרד הצפנים האמריקאי, ועוד.

ב- 1960 הוקמה התאחדות צופני אוצר ביל. כשהוקמה דרשה ההתאחדות שכל חבר שיגלה את האוצר יחלק אותו בין חברי ההתאחדות, אך לבסוף ביטלה את הדרישה משום שהרתיעה אנשים מלהצטרף להתאחדות.

תעלומה או בלוף?

המאמצים המרובים שהעלו חרס גרמו לעוסקים בדבר להעלות השערות שמא כל הסיפור אינו אלא מתיחה אכזרית. אחד הספקנים הבולטים הוא הקריפטוגרף (מומחה לצפנים) לואיס קרו, הטוען כי מצא ראיות לכך שהמחבר של החוברת הוא זה שכתב את המכתבים של ביל. הוא עשה ניתוח טקסטואלי של המילים שמיוחסות לביל ושל המילים שמיוחסות למחבר ומצא קווי דמיון בולטים בסגנון הכתיבה. במילים אחרות, המחבר זייף את המכתבים והמציא את הסיפור.

תיאוריה חלופית היא שהמחבר חיבל בכוונה בצפנים לפני שפרסמם כדי שלא יוכלו למצוא את האוצר בלי להיעזר בו קודם.

לעומת זאת, בבדיקת מפקד האוכלוסין של 1790 זוהו אנשים רבים שנשאו את השם תומאס ביל, שנולדו בוירג’יניה ושהרקע שלהם תואם את הפרטים המעטים שידועים. כמו כן רשימת משרד הדואר בסנט לואיס מ- 1820, שממנו שלח ביל את מכתבו למוריס בעל בית המלון, כזכור, מכילה גם היא את השם תומאס ביל. עובדה זו תואמת את טענת החוברת ולפיה ביל עבר בעיר ב- 1820.

כך או כך, ממשיכה עדיין תעלומת “אוצרו של ביל” להסעיר את דמיונם של אנשים רבים בעולם המקוים שאכן יש בה ממש ואולי יהיו הם חושפיה המאושרים שיהפכו לעשירים ולמפורסמים ביום מן הימים.

כל מה שחדש
חפש...
Generic filters

צ׳אט עדכונים וחדשות